פורסם ב- כתיבת תגובה

בית על העץ

 

אלפי שנים לפני שמישהו חשב לפתוח בית ספר לקליעה או להעביר סדנאות לקליעה היו כאלה שידעו לקלוע. הקולעות הראשונות היו הציפורים. האדם שצפה בציפורים העתיק מהם את המלאכה ושכלל אותה כך שתתאים לצרכיו המרובים והמגוונים. אבל מבין כל זני הציפורים, אין ספק שהציפור האורגת (Weaver Bird) שכללה את המלאכה לכדי אומנות.

רוב הציפורים בוחרות לבנות את הקן שלהם במקום יציב – נקודת חיבור עבה בין ענפים, אדן חלון רכב, בין רעפים וכו', ולכן הן יכולות להסתפק בגיבוב והדבקה של ענפים, עלים וסיבים ליצירת הקן. בניגוד להן, הציפור האורגת, תולה את הקן שלה בין שמיים לארץ, קשור לענף של עץ. בתנאים כאלה של נדלן אווירי, אין ספק שהיה על הציפור לפתח טכניקה מיוחדת ולברור את החומרים המתאימים כדי להעמיד קן אווירי בטיחותי. והאורגת, אכן אורגת/ קולעת את הקן שלה. האורגת אוהבת להרגיש בטחון והיא קולעת את הקינים שלה בשכנות לקולעות אחרות ואפשר לראות באפריקה עצים רבים שנראים כמו מושב עובדים של האורגת, עם עשרות קינים שמעטרים את העץ.

הציפור האורגת שייכת למשפחת הדרורים ומונה ארבעה מינים. היא נפוצה בעיקר באפריקה אבל ישנם גם כמה מינים באסיה. הקינים של האורגת שונים בגודל, בצורה, בחומר ובטכניקה ושונה ממין למין. האורגת אוספת סיבים דקים של עלים, דשא, ועלים ובעזרת המקור ממש קולעת אותם זה בזה בצורת שתי וערב ויוצרת לגוזלים קן בטיחותי נעים ותלוי. את כל מלאכת הקליעה עושה הזכר ובעצם זה חלק מהחיזור שלו, כשהוא מנסה לפתות אותה בנכסי נדלן מפוארים. לקראת סיום, הנקבה נכנסת ובודקת האם נאים החדרים בעיניה, ורק לאחר אישור הבנייה שלה, הוא מבצע את הפיניש האחרון והיא מטילה.

השבוע נתלה בספארי שברמת-גן דגם ענק של קן אורגת שקלע הרצל אוסטר לפי תמונות של קינים מאפריקה. לנו נשאר רק לבקר באזור הציפורים ולחכות שאיזו אורגת תצא למעוף ארוך, תבדוק את העבודה של המאסטר ותחליט לשבת פה איתנו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

סלינו

את השימוש הכי מפורסם במקלעת עשה כנראה רבינו. משה. ככתוב –

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות, פרק ב,  התנ"ך)

הרבה מים זרמו מאז ביאור, ואין ספק שכיום השימוש הפופולרי ביותר במקלעות (בארץ, בארץ) הוא סלי כביסה. אבל פעם זה לא היה ככה. פעם לא היו ניילונים, מיכלי פלסטיק, ארגזי קרטון, ופעם-פעם, אפילו לא היו קופסאות פח. את כל זה החליף עוד מהתקופה הקדם ניאולטית כלי קיבול אחד פשוט ומופלא – סל.

סלים הועמסו על חמורים כדי להעביר סחורות מפה לשם, גפנים נמזרו ונערמו בסלי ענק שנשאו על הגב, וכלי חרס כודרו על גבי מחצלות קלועות. יונים הועברו מפה לשם כמנחות בסלים, ביצים טריות נשלקו מתוך לולים, ובשרים מעושנים, גבינות סנט מור עסיסיות ויינות הובהלו לארוחות ערב ומשתים בתוך.. סלים כמובן.

כיום כל מגזין עיצוב שמכבד את עצמו, מצלם סלי ערבה כהים בחדרי קוטג'ים טוסקנים, ובמרפסות של בתי קיט פרובנסליים ובעצם דוחף אותם לפריים בכל מקום שדרושה אווירה כפרית. אמנם סלים צברו בשנים האחרונות פופולאריות רבה ככלי קישוטי, ונוצר רושם כאילו הם מתרחקים מהתפקיד היומיומי, אבל זה בעצם לא עזב אותם מעולם. הנה כמה דוגמאות ראשונות, על גבול הבנאליות לשימוש במקלעות:

פורסם ב- כתיבת תגובה

קופסא קופסא שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?

אני אוהבת קופסאות מתכת. חדשות, ישנות, צבעוניות, לבנות, רטרואיות, אני אוהבת את כולן. אצלנו בבית, רק לפני 20-30 שנה יכולת למצוא כאלה בכל פינה במטבח. מסננת עם או בלי במיה בתוכה, קומקום אמייל אדום מנוקד בלבן, תרווד לבנבן עם פיצוצי אמייל וקערה ססגונית. והנה התהפכה לה הקערה על פיה. מיכלי האמייל שהיו בעצם פורצלן לעניים, הפכו בשנים האחרונות לדבר החם.

התשוקה שלי אליהם התחילה לפני קצת פחות מעשור, כשריהטתי את דירת הרווקים שלי אותה חלקתי כולי רק עם עצמי ועם הציפורים שקיננו באקליפטוס שבחלוני ואלה שהחליטו לקנן לי בסלים המפוזרים בבית. הפכתי את המטבח של אמא שלי בחיפוש אחר כלי הפח המרהיבים שזכרתי, אבל לתדהמתי היא אמרה שכבר לפני הרבה שנים הם מצאו את דרכם לפח. המפח היה גדול. ניסיתי להתנחם בשוק הפשפשים, אבל המבחר לא היה מרשים ואילו המחיר – שומו שמים, בשמים!

מאז שהתחלתי להכניס קצת צבע בסטודיו שלי, חיפשתי כלי קיבול מתכתיים/אמאילים (אמייל: חומר צבעוני הנוצר מהתכת אבקת זכוכית על שכבת מצע (כגון מתכת , זכוכית, קרמיקה, או אבן) על ידי אפייה (לרוב בטמפרטורה של 750 עד 850 מעלות צלזיוס)  ניתן להתיך אמייל על רוב סוגי המתכות. אבקת הזכוכית נמסה, ולאחר שהיא מתקשה היא הופכת לחומר זגוגי, חלק ונוקשה, העמיד בפני אש וכימיקלים. ותודה לויקיפדיה על זה. אז חיפשתי כלים בגודל המתאים שיעזרו לי למיין את כל כלי העבודה כי סדר בחוץ עושה גם סדר בפנים וגם כי אי אפשר לבזבז את כל היום ב"איפה שמתי את ה… ".

כשאני אומרת חיפשתי אני לא רומזת על שיטוט מהנה בחנויות מעוצבות עם מזגנים מנשבים בשני אקורדים כמו נקודה בכפר, טורקיז, חפצים, חנותא וחברותיה. למה? כי יש לי יותר מדי דברים בבית שאני גם ככה מתקשה לזרוק, כי לא בא לי להוציא 70 שקלים על קופסא וכי אין דבר נפלא כמו לייצר יש מאין. במקום חנויות תרבתי בביתי הקט אחר משהו שאפשר יהיה לעשות ממנו משהו. באופן לא מפתיע מצאתי מיכל פלסטיק של יוגורט צוריאל, אריזת קרטון עבה של קרם פנים או אולי זה בכלל בושם ויצאתי לדרך.

הדרך היתה קצרה, אך מהנה ומספקת. כל מה שהייתי צריכה זה בד צבעוני, מספריים ומכונת תפירה (כי לא מצאתי את הדבק) ואחרי דקות ספורות וקצת תיקונים, גם לי היו קופסאות פח משגעות. אז מה למדנו היום? איך לא להוציא כסף, איך לשמור על הסביבה מפלסטיק מיותר (על ידי מיחזורו השארתו בבית) ואיך הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים נמצא ממש מתחת לאף.

וככה זה נראה בסוף:

רעיונות והדרכות שדרוג נוספים אפשר למצוא בהמון מקומות ברשת, למשל פה, אבל באמת שלא דרוש פה קורס שנתי אצל בתיה עוזיאל.

פורסם ב- כתיבת תגובה

עקרון הרצף ועקרונות אחרים

קליעת סלים למתחילים

איפה שהוא במהלך ההריון, זנחתי את הספרות היפה לטובת ספרי הריון, לידה והורות (להלן: "הלה"). קשה להאמין, אבל בהינף משגל זנחתי חבורה מכובדת שמונה דמויות מכובדות כמו עגנון, פלובר, שלינק, מחפוז, מארקס, איבסן, מורן, מצאנטיני, הסה, לטובת שמות עלומים המתהדרים בתחילית דוקטור או יועצת. ככה זה, כשכל העולם סובב סביב הרחם, אפילו נאבוקוב נראה פתאם לא רלוונטי.

לעומת זאת, תנו לה (לי) ספר דידקטי עם רשימות עשה ואל תעשה; הבנו לי מדריך לגידול ילדים מאושרים; השליכו עלי מומחים ללידה/תזונה בהריון/גידול ילדים/פילוסופים של הילד – ותראו מה זה להיות מרותק.

את עקרון הרצף של ג'יין לידלוף התחלתי לקרוא כי בזמנו הוא היה אחד מספרי הז'אנר המדוברים ביותר והסתקרנתי לדעת על מה המהומה. התמה של הספר מתבססת על מחקר שערכה המחברת בקרב האינדיאנים בבוליביה. במחקר גילתה שהתינוקות האינדיאנים, הפלא ופלא – אינם בוכים! ולמה זה? כי הם צמודים לאמא. ביתר העמודים היא מביאה דוגמאות, הסברים והמחשות למי שהתקשו להבין את הרעיון הפשוט שכל מה שאנחנו צריכים זה אמא.

הבעיה העיקרית של הספר היא המציאות המערבית. זו לא ממש מאפשרת לרוב הנשים ליישם את ההמלצה העיקרית ולהיות צמודים לתינוק שלהם ברצף. אז נכון, לא ניתן ליישם את ההמלצה באופן גורף, אבל עם קצת יצירתיות (והרבה מנשא) אפשר לשפר בהמון את המצב. המחברת מספרת כי בחברות שבטיות רבות התינוקות מצטרפים אל עולם המבוגרים וחיים בתוכו בטבעיות. כשאמא שבטית הולכת לעבודה התינוק מוצמד לגופה כשהיא מלקטת דומדמניות/טוחנת קמח או אופה לאפות. בעוד שבחברה המערבית הילד מופרד מהאמא כדי לאפשר לה לפרנס אותו ולדאוג לרווחתו ולכן הוא בוכה ואילו אחיו האינדיאני לא.

אין ספק שיזרמו עוד הרבה מאד מים בירמוך לפני שנשים מערביות תוכלנה לצרף את ילדיהן אל עולם העבודה שלהם. למעשה, זה קרוב לוודאי לא יקרה לעולם. החברה הקפיטליסטית לא בנויה לזה. אני גם לא סגורה על כמה הבת שלי היתה נהנית מחברת אמא שספק שקועה ספק בוהה במסך מחשב, אצבעותיה מתקתקות ללא הרף ואוזניה צמודות לטלפון כאילו היה זה צדף אקזוטי מארץ רחוקה. האמת, גן ילדים נראה לי הרבה יותר אטרקטיבי.

ברם, התמזל מזלי ובשנים האחרונות הפכתי תחביב עתיק יומין לעיסוק ומקור פרנסה. אז אמנם אנחנו לא יוצאות ללקט את ארוחת הערב בשדה, אבל לפעמים כשאני יושבת לקלוע, יסמין מצטרפת אלי לחדר, משתעשעת לה עם הענפים, מנסה לדחוק אותם לכל חריץ, עולצת בגיגית המים (משרים את החומר לפני הקליעה), ומפתחת את כישוריה הטכניים כשהיא מפעילה את כלי העבודה המעטים שאני מרשה לה להתקרב אליהם (היתר כוללים סכינים אימתניים, קאטרים חדי להב ומזמרות משופצרות).

ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לבלות את שעות הפנאי שלנו בגינות הומות מזעטוטים ובפעילות מכוונות ילדים מסוגים כאלה ואחרים. אני מזכירה לי שאמא שלי לא כרכרה סביבי כל היום, לא רצה איתי מג'ימבורי לג'ימבורי, ובישראל והגיטרה לא הייתי אפילו לא פעם אחת. פעם בשנה לקחו אותנו לפסטיבל ובשבתות נשרפנו עם אבטיח בחוף פרישמן, וביתר הזמן, שזה רוב הזמן, היא פשוט היתה שם בסביבה עסוקה בענייניה או ממלאה עלי כרוב.

נעים לי להיזכר בזה כי באמת שקצתי בגינות ואני לא מצליחה לשכנע אותי שגינת רוזין זה כמו שדרות רוטשילד רק עם קצת יותר דשא. אני מתגעגעת לחיי הבוגרים וכל יום אני מזכירה לעצמי איך אני ואבא שלה נאמנו לעצמנו בלהט בתקופת ההריון, שאנחנו לא נשנה את החיים שלנו רק בגלל שנולדה לנו ילדה, אלא פשוט נשלב אותה בתוכם. טוב, אז פשוט זה לא, אבל אנחנו בהחלט משלבים.

פורסם ב- כתיבת תגובה

בוקר במושבה

קולאז' סייל

     

את יום ששי האחרון ביליתי בהפנינג מכירה מיוחד בחצר של קרן שביט. קרן גרה בבית עתיק במזכרת בתיה שצמוד לו הסטודיו היפהיפה שלה. לשם היא אגדה נשים יוצרות מוכשרות שהמשותף להן שכולם יוצרות עבור ילדים. היו שם המאיירת המתוקה והמוכשרת לנה גוברמן שאיירה את ספרי הילדים ,בועות הסבון של גלי" ואת "ברחוב ירמיהו", היו גם מנואלה, Kido, נוקיל'ה, Tweelingen אלבומים מעוצבים ושוקה – משחקים באוכל עם שלל בובות, אלבומים מרהיבים, צעצועים של פעם ומה לא. אה, וגם אני באתי והצעתי עריסות תינוק ועגלות בובות ממרכולתי.

האווירה היתה כפרית ונעימה, החברה היתה נהדרת, הקפה היה משובח ומצב הרוח היה מרומם. אחת לחודש, ביום ששי הראשון בכל חודש, קרן פותחת את חצר ביתה למכירה קולאז', כשבכל פעם תארח יוצרות תחת נושא מסויים. המכירה הבאה תתקיים  ב-2.7 והנושא הפעם הוא.. קיץ! אם אתם גרים באזור, צאו לשוח במושבה הציורית ובקרו בחצר של קרן.

      

 הצילומים המרהיבים באדיבות נעמי יוגב