עריסה ראשונה שחוצה את הים בדרך לחיים יפים יותר

בערך מרגע שהתחלתי לקלוע ולמכור עריסות ועגלות נדנדו לי כל הסובבים בשאלות – את מוכרת באצי? באיביי? לאמריקה? "לא", עניתי ונשאתי הרצאה על מצב העריסות והקליעות בחול, שהטיעון העיקרי שלה הוא שהשוק בחו"ל התברך בעריסות קלועות ואילו זה המקומי סובל ממחסור קשה בקולעים. אז מה לי  לשווק קרח לאסקימוסים בשעה שהשוק המקומי צמא? השאלות הטורדניות מהסביבה לא פסקו ושוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת על ההרצאה. אבל עם הזמן הפכתי לפחות אסרטיבית. יותר ויותר לקוחות שהגיעו אלי בעיני בורקות, ממש כאילו מצאו את משיח העריסות, סיפרו "בלידה הראשונה גרנו בארצות הברית וחיפשתי בנרות עריסה כזאת". הנרות לא עזרו. בהתחלה חשבתי, טוב, אולי בוויומינג בדיוק אזלו כרגע העריסות, אבל להפתעתי הנשים דווקא חיפשו בניו יורק ובוושינגטון. ואז באה רחלי.

הכרתי את רחלי לפני כמה שנים כשלמדתי קליעה אצל הרצל. רחלי קולעת סלים יפהיפיים מסנסני תמרים והיא יפה ומתוקה בעצמה. רחלי סיפרה שהיא פתחה חנות באצי, ושזה פחות מפחיד ממה שנדמה, בעיקר בדיעבד, כשיודעים איך עושים את זה. במקום לנדנד פשוט שלחה לי את כל החומרים הרלוונטים, הסיכומים שלה ואת הידע מהנסיון שלה ואמרה לי משהו בנוסח – זה נורא קל, תעשי את זה, יש לך כבר תמונות, מה אכפת לך. ואז כבר לא נותרה לי ברירה וכך נפתחה החנות הוירטואלית של באצי. הודות לעזרה של רחלי זה באמת היה קליל. לא עשיתי אירוע פתיחה, לא הזמנתי יחצנים וישבתי די בשקט, לא חיכיתי ללקוחות, פשוט שמחתי שאף אחד יותר לא מנדנד לי לפתוח חנות, כי כל מי ששאל ונדנד אמרתי שכן, יש לי חנות באצי. תודה ששאלתם.

בוקר אחד קיבלתי במייל ברכה חגיגית לרגל המכירה הראשונה שלי –  עגלת בובה ושטרות של כמעט מאתיים דולר צצו בחשבון הפייפל שלי. ההפתעה היתה כל כך גדולה וכמעט כעסתי על מומחמד מקנדה שפשוט קנה לו עגלה (שלמזלי הודות לעופרה מפטיט היתה לי במלאי באותו רגע) מבלי להתייעץ איתי אפילו.

אבל כשקים מסן פרנסיסקו הודיעה לי שהיא מעוניינת לקנות עריסה שלי מדגם פרג'ליס ממש הייתי בעננים. אמריקה! ארץ אינסוף האפשרויות. ואמריקה מחליטה לבחור דווקא בי! התרגשתי. נרגעתי. קלעתי. ארזתי. ליפפתי באינספור פצפצים, לפלפים ומסקינג טייפ כמו אם חרדה. ברגע האחרון עצרתי בעצמי ולא הכנסתי סנדוויץ לארגז, סתם למקרה שהעריסה תהיה קצת רעבה בדרך. הרגעתי את עצמי שבטיסות ארוכות מגישים ארוחות ונשאתי את 8 הקילוגרמים (מתוכם 2 כנראה שייכים לאריזה) לסניף הדואר הקרוב.

כמה דקות קודם הרצתי עליה סט צילומים קצרצר למרות שאני מכירה במגבלות הצילום והמצלמה שלי. לא ניסיתי (וגם לא הייתי מצליחה) להוציא תמונות שיווקיות מרהיבות. הייתי יותר כמו אמא שמצלמת את הילדים העוזבים על רקע הבית המבולגן עם ערימות הכביסה, הכלים וניחוח הבישולים ופחות כמו אמא שלקחה את הילדים לסט צילומים אצל צלמת מאובזרת. רציתי משהו שיהיה לי למזכרת מהעריסה שטסה לה לאמריקה. ושברגעים הקשים אוכל להיזכר שאפילו הדודים מאמריקה, אלה שיש להם הכל מכל, בחרו דווקא בשלי.

טיסה נעימה!