אני לא יודעת מאיפה להתחיל לדבר על בדים, אז הפוסט הזה צפוי להיות תזזיתי, לא ממוקד וכנראה גם לא יקבל ציון גבוה על עריכה. בדים. אני אוהבת בדים. צבעוניים. מצוירים. חלקים. רכים. נעימים. מנוקדים, מפוספסים, פרחוניים ומעולעלים. אני פשוט אוהבת בדים. בדים איכותיים. אוהבת אותם בתור מגן ראש לעריסה, חולצה, חצאית או שמלה, בתור מצעים לבנים למיטת הוללות, או בתור בגדי חמודות במחלקת הילדות ב-H&M. אני אוהבת אותם זורמים, קולחים ונשפכים, בעיקר במטרים, אבל גם ביארדים ובגלילים. אני פשוט אוהבת בדים. טוב, נראה לי שהנקודה הובהרה. אפשר להמשיך.
בדים בסלים
החיפוש שלי אחר בדים התחיל ברגע שהתחלתי לקלוע סלים. בניגוד לרוב הקולעים, שאצלם המלאכה מושלמת עם סיום הסל, אצלי מלאכה אחת הסתיימה ואחרת התחילה. כמעט לכל סל שקלעתי תפרתי בדים צבעוניים שריפדו אותו מבפנים או היו לו למכסה. אני מאשימה בזה סל אליפסה קלוע מערבה חומה (כמקובל במזרח אירופה) ומצופה בד פרחוני גס, שעלה איתנו לארץ מרומניה וזכה לחיים ארוכים בארץ הקודש.
כשהתחלתי לקלוע עריסות כל העיסוק בבדים קיבל ממדים עצומים וגם זכה ללגיטימציה עסקית (אני לא קונה בדים להנאתי, זה חומר גלם!). יש משהו כל כך טבעי ונכון בשילוב בין בדים לעריסה, שנראה לי אפילו שאין צורך להסביר. לפעמים נדמה לי שכל העריסות הן בעצם רק תירוץ לקנייה משולחת רסן של בדים חלומיים.
תגלית הבדים הגדולה
עד שנתקלתי בבלוג המרהיב של אלין, חשבתי שיש במדרחוב בדים סבירים, אם כי התקשיתי למצוא שם כאלה שיהלמו את העריסות שלי. אלין – אשת קריירה לתפארת וסלב-קרפט, מעלה בבלוג שלה מדי פעם דברי חמודות תפורים מרהיבים ביופיים. את הבדים שלה לא תמצאו לא בנחלת ולא בבנימין. את כולם היא קונה מחו"ל. קליק אחד על לינק באתר שלה העיף אותי לעולם המופלא והאינסופי של etsy, החנות הווירטואלית הענקית המתמחה במלאכות יד. החנות הזו השאירה אותי ערה מספר לילות ברצף.
במהלכם חרשתי חריש עמוק באינסוף חנויות הבדים, עברתי בזה אחר זה על כל המדפים ובחנתי מקרוב את הסחורה. וגם השכלתי. לראשוני התוודעתי למותגי בדים, מעצבי בדים וליינים של בדים. וקניתי. הו, כמה קניתי. את כל אלה קניתי.
האמת, שכשהתחלתי לקנות בדים לא ידעתי להגדיר מה אני מחפשת, אבל כשמצאתי, ידעתי שזה הדבר שחיפשתי. אבל לכל דבר טוב יש סוף. זו היתה הקנייה האחרונה שלי באצי.
במשך כמה ימים ישבתי ובהיתי בשיא המתיקות הזאת וקיימתי עם עצמי דיון נוקב בשאלה עד כמה מוסרי/חיוני/הגיוני להוציא 18 דולר על 90 סנטימטר של בד. לבסוף הגעתי למסקנה שזה לא מוסרי/חיוני/הגיוני. למרות זאת, קניתי יארד אחד מהבד, כדי לבדוק מקרוב הכצעקתו.
כשהבד הגיע ראיתי שאכן, מדובר במתיקות בהתגלומתה. גזרתי אותו בחרדת קודש, אחרי שמדדתי שוב ושוב כדי שחס וחלילה לא אפשל וירד לו לטמיון בד יקר המציאות. בגזירה חיכתה לי הפתעה. על שולי הבד, במקום שבו מודפסים פרטיו, גיליתי שהבד Made in the US. ולמה זה כל כך מפתיע? כי רוב בדי הכותנה מארצות הברית לא עולים 18 דולר למטר!
מגן ראש עריסה או ציידת הבדים
אמריקאים הם לא פראיירים, אמרתי לעצמי ורצתי למחשב. אם הבד הזה נולד, גדל והתחנך בארצות הברית של אמריקה, אני בטוח יכולה למצוא אותו בעוד מקום חוץ מאצי ובטח במחיר טוב יותר. בשורת החיפוש של גוגל הקלדתי את כל המילים שיכולות לתאר את הבד המרהיב הזה, וכעבור כמה שעות שבמהלכן עברתי על מאות דוגמאות בדים, מצאתי אותו יושב בשקט באיביי ומוצע לכל בשליש מחיר. בנקודה הזו תמו יחסי המסחר שלי עם החנויות באצי. אני כן נכנסת לפעמים לראות את הבדים. החנויות באתר יפות והסחורה מסודרת יפה ומצולמת היטב. כשאני רואה שם בד יפה אני אוספת את כל הנתונים המוצגים עליו – יצרן, סדרה וכו' ופונה עם זה לאיביי או לגוגל ובתשעים ותשע אחוז מהפעמים אני מוצאת את אותו בד במקום אחר ובהפרשי מחיר עצומים.
לדוגמה, תנו מבט בבד המשגע הזה: לפניכם הדפס של בסי פיס, אמנית ומאיירת אמריקאית, שחיה בשנים 1876–1960, ובין היתר איירה ב-1907 את אחת המהדורות של עליסה בארץ הפלאות.
הבד הזה כל כך שבה את לבי, עד שבלי לחשוב פעמיים שלפתי את כרטיס האשראי כדי לשלם 15 דולר תמורתו, אלא שלמרבה המזל (שלי) והחוצפה (של המוכרת), לא רק שיארד עולה 15 דולר, אלא המוכרת גם לא שולחת לארץ וגם לא עובדת עם פייפל ולא כרטיסי אשראי. אפשר לשלם לה רק בהעברה בנקאית, שזה בהחלט חריג באצי ובמערכות המסחר המקוון. היא פשוט לא השאירה לי שום דרך לקנות את הבד. אתם יכולים להבין כמה שמחתי כשבתום שבועות ארוכים של חיפושים ומחקרים מצאתי אותו מונח בצד בחנות בדים קטנה בפלורידה שמכרה לי אותו בשליש מהסכום. כמובן שקניתי את כל המלאי שהיה בחנות ונראה לי שאני מחזיקה בפיסות האחרונות ממנו. בעולם.
בדידותו של הרץ למרחקים
המרדף הזה אחרי בדים הוא משימה לא פשוטה, שדורשת זמן, סקרנות, אמביציה וכישורי תחקירנות, אך בעיקר התמדה מהולה בתשוקה, ובמילה אחת – מדובר באובססיה. אני לא ממליצה לכן לנסות את זה בבית, במיוחד אם אתן לא צורכות בדים בכמויות מסחריות. אבל אני כן יכולה להגיד לכן שברגע התגלית, בתום חיפושים ממושכים, בשנייה שהבד החמקמק נמצא ונלכד סוף סוף ברשתי, הסיפוק הוא עצום. וכשהבד הזה מחייך אלי מתוך עריסה ומשתלב איתה בהרמוניה למוצר מוגמר שהוא מושלם מבחינתי – ברור לי שהמירוץ היה שווה.
ועם זה, לא תמיד יש לי כוח או זמן לרוץ. אני עדיין משלמת סכומים נכבדים עבור בדים שקשה לי לעמוד בפניהם, ולא אחת אני מוצאת את עצמי משלמת הון על בד שאני יודעת שאפשר להשיג בחצי מחיר (אם כי יכול לקחת לי חודש למצוא). למה? כי חלק גדול מהבדים שאני קונה הם oop – out of print – בדים נדירים, ששייכים לקולקציות קודמות, שאינם מודפסים יותר וקשה עד בלתי אפשרי להשיג אותם, כך שעצם השגת הבד היא הישג בשבילי, גם אם הוא עולה עשרה דולר או יותר.
