פורסם ב- כתיבת תגובה

אני בת 40

קולעת סלים
צילום: יהודית הופמן

התעוררתי הבוקר עם הזמזום של השורות הבאות: "כי אמיתית היא ולא סמל ולא דגל ולא אות, העבר מאחוריה היא צופה אל הבאות". רק כשישבתי להיזכר בכל המילים, ראיתי שזה בת שישים, ולא בת ארבעים."

אני לא נוהגת לייחס חשיבות רבה מדי לגיל ולא עושה מימי ההולדת שלי טררם גדול. כל עוד אני חיה, חשוב לי להרגיש חיה, תוססת, אוהבת, מתרגשת, וזה משמעותי בעיני הרבה יותר ממניין השנים. אבל פתאום, מהארבעים הזה קשה לי להתעלם. קמתי הבוקר בתחושה שהגעתי אל פסגת ההר. השקפתי על הנוף הניבט מולי והייתי בסך הכל מרוצה. ראיתי את הילדות שלי בבנין רב קומות בתל אביב, שנים שהעברתי במחיצת חברים שזה עתה הגיעו מרוסיה/רומניה/מרוקו, חברים שאמצו להן זהות חדשה ורק האמא עם הבגדים המצחיקים והעברית שמתפוצצת להן בפה עם כל חית כמו פופקורן טרי, מסגירה את העבר בניכר.

מאחוריהן ראיתי את השנים הרבות מדי שביליתי באוניברסיטה בחיפוש אחר ידע לא נודע שיכשיר אותי לעתיד מושכל. אחריהן באו שנות רווקותי העולצות בדירתי הקטנה, המתוקה, עמוסת העציצים שברחוב בילו בתל אביב. דירה שידעה אהבות גדולות, התרגשויות ודרמות אינסוף. דירה שאספה אל תוכה רהיטים קסומים שאנשים זנחו במהלך השנים, ספרים שנותרו ללא בית וגברים אבודים שלא חיפשו כזה.

הרגשתי הבוקר שחלק נכבד מהדברים החשובים של החיים מאחורי: האהבות הגדולות, השאיפות המקצועיות, ההתרגשות של ההריון, הקסם של הלידה ושל הגור הקטן, הריגוש של כל דבר שעושים אותו בפעם הראשונה ושאלתי את עצמי מה מחכה לי פה בעתיד. חשבתי על הטבע האנושי הדפוק שגורם לנו להשתוקק כל כך למשהו, ואז ברגע שהשגנו את המשהו הזה, אנחנו שוכחים עד כמה נכספנו אליו ועוברים מיד להתאוות למשהו אחר, כך שבכל פעם שאנחנו משיגים משהו, אנחנו גם מאבדים אותו ואת הריגוש שבכמיהה אליו.

שאלתי את עצמי מהן "הבאות" עליהן מדבר השיר ומה בכלל צופן לי המחר. ואז נזכרתי במכירה המדהימה של קרן שביט בכפר הס שמצפה לי בסוף השבוע הזה, לי ולסלים ולעריסות שיימכרו שם בצד תוצרים משגעים של למעלה מ-30 מוכשרות שנאספו ובאו;

 

נזכרתי שבמכירה בכפר הס אני מעבירה גם סדנת קליעה קצרה בנצרים ותהיה לי הזדמנות להדביק עוד הרבה אנשים בקסם הנפלא של הקליעה;

צילום: דנה ישראלי

נזכרתי בהתרגשות גם ב-100 קילו ערבה שעושה ברגעים אלו ממש את דרכה מנמל רוטרדם שבהולנד אלינו לארץ, 100 קילו של ענפים שיהפכו כולם לעריסות תינוק, עגלות בובה וסלים נהדרים;

ערבה לקליעת סלים

נזכרתי גם במשלוח הבדים המקסים שהזמנתי בסיומן של לילות שיטוט אינסופיים בחיפוש אחר הבד המדוייק שאני מחפשת;

נזכרתי גם בפסטיבל הקליעה הגדול בליכטנפלץ שבגרמניה שאני מוכרחה לבקר בו;

נזכרתי בקולע מקסים שאני מוכרחה לשבת איתו שבוע וללמוד כמה דברים שעוד לא הספקתי.

נזכרתי גם בחלום שתהיה לי פיסת אדמה קטנה שתוכל להכיל את היסמין הפרטי שלי אבל גם את כל הנרקיסים, הפרזיות, הפוקסיות, האפונה הריחנית, כובע הנזיר. מקום שבו אפשר יהיה לשתול בצמוד לקירות הבית חוטמית זיפנית, ובכניסה תותי שדה ומאחורי הבית חסות ועגבניות שרי, דובדבן היהודים ואולי אפילו פטל. חלקת אדמה שאוכל לשבת תחת גפני / תאני/ תמרי, זיתי או אשחרי, לשבת ולקלוע סלים ברוח;

וחשבתי גם על הפעם הראשונה שאלך עם הקטנטונת לקנות מחברות צבעוניות, עפרונות ושאר ציוד לכיתה אלף, ועל כל יתר הדברים שנעשה יחד בפעם הראשונה וידעתי שעוד כל כך הרבה לפני ושאולי אני בעצם רק בתחילת הדרך.

פורסם ב- כתיבת תגובה

לילה ראשון בלי אמא. קליעת סלים בערבה

קולעת סלים

את סוף השבוע שלפני האחרון, כשהאדמה בצד השני רעדה וזו בצד שלנו הושקתה בדם חפים מפשע, ביליתי בערבה.
לא נסעתי לסוף שבוע רומנטי עם בעלי, לא יצאתי לטיול שטח אתגרי, ובכל זאת יומיים של שקט, מרחבים והנאה צרופה.
ילדתי את יסמין לפני שנתיים וחצי. מאז לא משתי ממנה והיא לא ממני. מלבד אהבה עזה, היתה זו ההנקה התכופה והבלעדית שחיברה אותנו זו לזו בעבותות, ואחר כך ההרגל. כשכנופיית הבנות המוכשרות הזמינו אותי להצטרף לסוף שבוע של יצירה ועגבניות בערבה, היה ברור שהגיע הזמן לישון לבד. ולהתעורר לבד, כי הגוף החליט שהוא את המנוחה שלו קיבל, ולא כי מישהו זועק "אמא".
ההזמנה כללה סדנת תפירת תיק בהדרכתה של מורתי ורבתי לענייני תפירה, קרן, תפירת בובת וולדורף בהדרכתה של ענת וסדנת קליעת סלים בהדרכתה של אתם יודעים מי.

בדרך כלל מספר המשתתפות בסדנא שלי מוגבל לשש. אנחנו יושבות פה באינטימיות הסטודיו שלי, ומדברות הרבה על קליעה ועל קולעים, על הבעל ועל הילדים. אחת מביאה אבוקדו, שנייה שולפת שמיכת טלאים שתפרה. אחת מספרת על קורותיה בשנים שחייתה בשוודיה, אחרת מקטרת ללא הרף על רווקותה, ואנחנו גם קולעות.

בסוף השבוע היינו 18 בנות על כר דשא נרחב מוקף הרים חומים בהירים, חתולים, להקת ילדות יפות כחולות עיניים ושלל ארנבונים שלא בדקתי את צבע עיניהם. ככה ישבנו וקלענו לנו אל מול נוף שאם מצמצמים קצת את העיניים ומפעילים את הדמיון, אפשר לחשוב שהוא סינַי.
הכנופייה המוכשרת, מתוקף היותה כה מוכשרת, התעקשה לפסוח על השיעור הראשון בקליעה, בו משתמשים בדיקט כבסיס לסל ולומדים לקלוע ולעצב את דפנות הסל. מוכשרות שכמותן, ישר ביקשו לקפוץ אל השיעור השני, בו קולעים סלסילה "אמיתית", הכוללת בסיס קלוע ודפנות קלועות. ואת כל זה הן רצו לעשות בשלוש שעות, אחרי נסיעה של שלוש שעות מתל אביב. רכיכה שכמותי, חרף התנגדותי, נכנעתי. וכך ישבו וקלעו וקלעו עד שהתעייפו, התייאשו, או רק עצרו לצילומים והשאירו את הסלים החצי קלועים על הדשא. למחרת פצחנו בסדנת בובת וולדרוף. פתאום אני קולטת בחוץ שתי מוכשרות,נתנאלה וקרן, שקולעות להן מאחורי גבי וממשיכות בסל שהתחילו אתמול. אט אט החלו מתגנבות בנות נוספות, בוגרות סדנת הבובות, הצטרפו אל המעגל וסיימו את הסל. היתה לי הקלה גדולה, כי יותר משעצוב לראות גן סגור, עצוב לראות סל לא גמור, ולחשוב על זו שהתחילה לקלוע אותו, לא סיימה וחזרה הביתה בלי סלסילה.
היה לי כיף גדול לחשוף את הכנופייה למנעמי הקליעה ולשמוע את וידויי ההתלהבות שלהן כשגילו כמה כיף ונעימות יש בפעולה הנהדרת והרפטטיבית של הקליעה. היה גם נעים מאוד לפנות כמה שעות רק לעצמי, בלי אף אחד להאכיל/לקלח/להלביש/לשעשע חוץ מעצמי. מומלץ בחום.
ועכשיו, לעדויות. כשהגעתי הביתה גיליתי שהאצבעות היו כל כך עסוקות בקליעה, שאפילו קליק אחד על המצלמה לא הקלקלתי, אז התמונות באדיבות קרן, מאיה וכנופיית המוכשרות.

פורסם ב- כתיבת תגובה

פיקניק!

סל פיקניק

בשבת האחרונה יצאנו לשוח. רוב האנשים שיוצאים לפיקניקים מספרים על  שלל הגבינות הסרוחות, הכריכים האנינים, היין המבעבע בכוסות ואף מצרפים צילומים עם סטיילינג מושקע כעדות. לא אני. ממני לא תשמעו מילה על צלי הבשר ברוטב פטריות וערמונים שחומם על גזייה וגם לא על מרק האופנה שהוכן מבעוד מועד ואפילו לא על הבלינצ'סים עמוסי הפטריות. אני מתגאה להתמקד בקנקן ולא במה שיש בו. וכשיש כזה סל פיקניק, אז זה באמת לא משנה מה יש בפנים.

המטרה הרשמית היתה: כלניות.

האיצטלה הסמויה: להוציא את סלי הפיקניק המשגעים ממקום מרבצם, למלא אותם בכל טוב הארץ ולחשוף אותם לקרני השמש של סוף החורף וגם למצלמה החדשה.

המיקום: סכר אדוריים שבחבל לכיש.

משתתפים: סל פיקניק שוויצרי קלוע מערבה מבושלת שנשלח משווייץ במסגרת עיסקת חילופין וסל צרפתי מערבה מקולפת שהרצל קלע בצרפת בבית הספר לקליעה תחת עינו המשגיחה של ז'אן-פול, המורה המהולל.

סל כזה מחייב שליטה במגוון טכניקות, דיוק של מנתח מוח (אחרת המכסה לא מתלבש טוב) ויומיים שלמים פנויים לקליעה. מכל הסיבות האלה הסלים האלה יקרים, וזו גם הסיבה שאתם לא רואים הרבה כאלה. בפעם הבאה שתראו, תקנו. אולי זה יעשה לכם חשק לפיקניק.

סלים קלועים

כלניות
אה, והיו גם כמה כלניות

פורסם ב- כתיבת תגובה

קליעת סלים אזורית

את הגלויה המקסימה הזאת מצאתי אצל הרצל. היא נשלחה אליו על ידי guy barbier, אלוהי הקליעה הצרפתית. בצדה האחורי מספר הקולע הוותיק שלא קלע הרבה לאחרונה, כי היה עסוק בקציר שדה הערבה שלו ובהבאתה של בתו לחופה (או איך שהנוצרים קוראים לאירוע המרגש הזה).

מה שמעניין לא פחות מהרכילות העדכנית הוא המגוון הגדול של סלים שונים בחלוקה לאזורים גיאוגרפיים בצרפת. ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך למה הסל האופייני לפריגור שונה כל כך מהסל של טוריין למשל ואיך זה שהתפתחו כל כך הרבה סגנונות שונים מאותו החומר ממש (ענפי ערבה).

מאמרו המפורסם של ההיסטוריון והמהנדס פרופ' פטרוסקי, "הצרות צרות את הצורה", שופך קצת אור על המגוון הלכאורה מוזר הזה. במאמרו הוא טוען שהחיסרון, ולא הצורך, הוא שמניע את תהליך ההתפתחות של חפצים וטכנולוגיה. אז נניח שבאזור שבו אתה חי צומחות להן בשקט פטריות הכמהין. אם אתה יוצא לך עם עלות השחר ללקט את הפטריות היקרות כשבידך סל פריגור, הרי שהפטרייה ששווה את מחירה בזהב עלולה להתגלגל לה החוצה מדפנותיו הפתוחות של הסל. המחסור בהגנה לפטרייה היקרה יגרום לכך שבאזור יתפתח סל ידידותי יותר לפטרייה, ששונה מהותית מסלים שנועדו לשאת דגים או ענבים. אני חושדת כי השונות בין התנובות החקלאיות באזורים השונים של המדינה העצומה הזו היא שהובילה להתפתחות ההיסטורית של הסלים. שכן בניגוד להיום, שהסל היחיד שאנחנו מכירים הוא סל כביסה, בצרפת נותרה עדיין מסורת של שימוש בסלים לפי פונקציות שונות. אז נכון שהיום לא בוצרים יותר את הענבים אל תוך סל גב ולא צדים דגים בעזרת רשתות כלואות. אבל פעם כן היו. ומקום שמעריך ומשמר מסורת לא מפסיק לייצר את הדברים של פעם, אלא מוצא להם שימושים אחרים וממשיך כל הזמן למצוא חסרונות במוצרים קיימים וכך להאיץ את התפתחותם של מוצרים וחפצים חדשים.

פורסם ב- כתיבת תגובה

עריסה לתינוק

עריסה, עריסה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?


את העדות לעריסה העברית הקדומה ביותר אפשר למצוא בשמות ב': וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

מה אנו למדים מכאן? שלבת פרעה היה טעם טוב. הבחורה רואה סלסילה נאה משייטת לה בכיף בנילוס, והפרעונית, שיודעת לזהות הזדמנויות, מיד שולה אותה מן המים. המילה עריסה אמנם לא היתה קיימת אז, אבל ברור שמדובר בעריסה, שהרי הגומא הוא צמח מים גמיש ורך והדרך היחידה להפוך אותו לתיבה היא לקלוע אותו. מים רבים זרמו מאז בדלתא של הנילוס, אי אלו מהפכות, כולל זו התעשייתית, עברו על האנושות, ולמרות כל המכשור, המכניקה והאווירונאוטיקה, עריסה לתינוק נותרה נאמנה למקור. אותה טכניקה ואותם חומרים ששימשו את בת לוי ליצירת העריסה המשייטת, משמשים גם היום קולעים ברחבי העולם שמתקינים תיבות משה כמו לפני אלפי שנים, רק בשינויים קלים.

עריסה מושלמת

העריסה המשגעת הזו עוצבה על ידי Kenneth Cobonque שעיצב ליין שלם של מוצרים קלועים, כולם בעבודת יד כמובן. אם רק תרצו תוכלו להרכיב סט שלם של ריהוט שעשוי כולו בטכניקה הזו ותוכלו להתאים את עריסת התינוק למיטה שלכם, או שלו, לכורסאות הסלון וגם לפינת הזולה. מסגרות הרהיטים שלו עשויות מתכת ועליהן נקלעים, או יותר נכון נמתחים, ענפי רטאן, הנקשרים בחוטי ניילון שקופים ויוצרים שילוב מושלם בין ישן לחדש, שמיתרגם לריהוט נוסח חופשה אינסופית באי אקזוטי. העריסה הזו מצליחה לשלב באופן מושלם מסורתי עם מודרני, טבעי עם סינתטי, ומאששת את המשוואה העתיקה פשוט=אסתטי. המחיר, אגב, אקזוטי אף הוא: 869 יורו (4380 שקל).

עריסת ריקשה

עריסה ריקשה

על עריסת הריקשה המהממת הזו אחראית המעצבת האיטלקייה michaela Baldessari. העריסה מיוצרת באיטליה, קלועה מנצרים בטכניקה פשוטה, ובעצם מה שחדש בה הוא העיצוב יוצא הדופן שלה שגורם למתבונן לשאול את עצמו למה בדיוק משמש הרהיט שעומד לפניו. העריסה מגיעה עם כל הציפויים והמובייל והייתי שמחה להניח עליה יד ולבדוק את ההיגוי שלה וגם את מערכת הבלמים. אין ספק שהעריסה הזו היא נצחית, וילדים קטנים ימצאו בה שימושים כיד הדמיון גם הרבה שנים אחרי שיצאו מהעריסה. שלכם תמורת 1,663 דולר.


תיבת משה

זהו כנראה הגלגול הקדום ביותר של הסלקל, שבניגוד לאלה של היום הוא באמת קל. העריסה הזו עשויה בטכניקת הליפוף: חוט רך וארוך כמו רפיה מלופף סביב עשב אחר ונתפר לשורה שלפניו. המוזס בסקט קלה מאוד ושוקלת בערך חצי קילו. היא מונחת על סטנד של רגליים שאפשר לפרק אותה ממנו בקלות כדי לשאת את התיבה עם הילד שבתוכה ממקום למקום. המוזס בסקט מאוד פופולרית בארצות הברית ובאירופה, היא נוחה לשימוש, אינה תופסת הרבה מקום, ובשל העלות הנמוכה של החומרים, לרוב גם אינה יקרה. בארצות הברית אפשר למצוא אחת מתוקה בפחות מ-100 דולר. היתרון הגדול שלה הוא היותה קטנטונת. הרוחב שלה עומד בדרך כלל על 30 סנטימטר, מה שמאוד נעים לתינוק בן יומו. פעם היה אפשר לראות נשים נושאות את התינוק מחוץ לבית בסלקל המקסים הזה, אבל היום, כשיש לנו מנשאים, עגלות ומה לא, זה מחזה נדיר. בכל אופן, הפעם היחידה שהזדמן לי לצפות במחזה הזה היתה בסרט הצרפתי השכנה ממול,  שזו הסיבה היחידה שמצאתי לצפות בו.


העריסה של שרון

העריסה של שרון נקלעה בשוויץ לפני שלושה דורות, והיא יוצאת דופן כיוון שבניגוד לעריסות העץ והפלסטיק, רוב העריסות הקלועות, ישנות וחדשות כאחת, הן אובליות. הצורה הריבועית-מלבנית היא לא צורה טבעית, הזרימה של הקליעה היא תמיד מעגלית, ולמרות שאני תמיד מעדיפה את העגול, פה הריבוע הוא דווקא שינוי יוצא דופן ומרענן. היתרון הגדול שלה בעיניי הוא שיש סיכויים טובים למצוא לה מזרן תואם בארץ, אם כי שרון התלוננה שזה לא היה קל. שתנסה לחפש פה מזרן אובלי, ואז נראה.

אחרונה חביבה

אני כל כך אוהבת את העריסה הזו לא בגלל העיצוב שלה, אלא בשל טכניקת הקליעה. הטכניקה נקראת fitch והיא מיוחדת בשל שילוב החוזק שלה עם התחושה האוורירית. העריסה עשויה רובה מניצבים צפופים-צפופים שמוחזקים על ידי שלוש שורות קלועות בלבד. בניגוד למה שאתם אולי עלולים לחשוב, המקלעת הזו חזקה מאוד ואני אוהבת את המראה הקל והאוורירי שבא עם החוזק והעמידות. אם חיפשתם מה לעשות עם 537 יורו מיותרים (לפני משלוח), אז הנה, מצאתם.