אני אוהבת קופסאות מתכת. חדשות, ישנות, צבעוניות, לבנות, רטרואיות, אני אוהבת את כולן. אצלנו בבית, רק לפני 20-30 שנה יכולת למצוא כאלה בכל פינה במטבח. מסננת עם או בלי במיה בתוכה, קומקום אמייל אדום מנוקד בלבן, תרווד לבנבן עם פיצוצי אמייל וקערה ססגונית. והנה התהפכה לה הקערה על פיה. מיכלי האמייל שהיו בעצם פורצלן לעניים, הפכו בשנים האחרונות לדבר החם.

התשוקה שלי אליהם התחילה לפני קצת פחות מעשור, כשריהטתי את דירת הרווקים שלי אותה חלקתי כולי רק עם עצמי ועם הציפורים שקיננו באקליפטוס שבחלוני ואלה שהחליטו לקנן לי בסלים המפוזרים בבית. הפכתי את המטבח של אמא שלי בחיפוש אחר כלי הפח המרהיבים שזכרתי, אבל לתדהמתי היא אמרה שכבר לפני הרבה שנים הם מצאו את דרכם לפח. המפח היה גדול. ניסיתי להתנחם בשוק הפשפשים, אבל המבחר לא היה מרשים ואילו המחיר – שומו שמים, בשמים!

מאז שהתחלתי להכניס קצת צבע בסטודיו שלי, חיפשתי כלי קיבול מתכתיים/אמאילים (אמייל: חומר צבעוני הנוצר מהתכת אבקת זכוכית על שכבת מצע (כגון מתכת , זכוכית, קרמיקה, או אבן) על ידי אפייה (לרוב בטמפרטורה של 750 עד 850 מעלות צלזיוס)  ניתן להתיך אמייל על רוב סוגי המתכות. אבקת הזכוכית נמסה, ולאחר שהיא מתקשה היא הופכת לחומר זגוגי, חלק ונוקשה, העמיד בפני אש וכימיקלים. ותודה לויקיפדיה על זה. אז חיפשתי כלים בגודל המתאים שיעזרו לי למיין את כל כלי העבודה כי סדר בחוץ עושה גם סדר בפנים וגם כי אי אפשר לבזבז את כל היום ב"איפה שמתי את ה… ".

כשאני אומרת חיפשתי אני לא רומזת על שיטוט מהנה בחנויות מעוצבות עם מזגנים מנשבים בשני אקורדים כמו נקודה בכפר, טורקיז, חפצים, חנותא וחברותיה. למה? כי יש לי יותר מדי דברים בבית שאני גם ככה מתקשה לזרוק, כי לא בא לי להוציא 70 שקלים על קופסא וכי אין דבר נפלא כמו לייצר יש מאין. במקום חנויות תרבתי בביתי הקט אחר משהו שאפשר יהיה לעשות ממנו משהו. באופן לא מפתיע מצאתי מיכל פלסטיק של יוגורט צוריאל, אריזת קרטון עבה של קרם פנים או אולי זה בכלל בושם ויצאתי לדרך.

הדרך היתה קצרה, אך מהנה ומספקת. כל מה שהייתי צריכה זה בד צבעוני, מספריים ומכונת תפירה (כי לא מצאתי את הדבק) ואחרי דקות ספורות וקצת תיקונים, גם לי היו קופסאות פח משגעות. אז מה למדנו היום? איך לא להוציא כסף, איך לשמור על הסביבה מפלסטיק מיותר (על ידי מיחזורו השארתו בבית) ואיך הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים נמצא ממש מתחת לאף.

וככה זה נראה בסוף:

רעיונות והדרכות שדרוג נוספים אפשר למצוא בהמון מקומות ברשת, למשל פה, אבל באמת שלא דרוש פה קורס שנתי אצל בתיה עוזיאל.

איפה שהוא במהלך ההריון, זנחתי את הספרות היפה לטובת ספרי הריון, לידה והורות (להלן: "הלה"). קשה להאמין, אבל בהינף משגל זנחתי חבורה מכובדת שמונה דמויות מכובדות כמו עגנון, פלובר, שלינק, מחפוז, מארקס, איבסן, מורן, מצאנטיני, הסה, לטובת שמות עלומים המתהדרים בתחילית דוקטור או יועצת. ככה זה, כשכל העולם סובב סביב הרחם, אפילו נאבוקוב נראה פתאם לא רלוונטי.

לעומת זאת, תנו לה (לי) ספר דידקטי עם רשימות עשה ואל תעשה; הבנו לי מדריך לגידול ילדים מאושרים; השליכו עלי מומחים ללידה/תזונה בהריון/גידול ילדים/פילוסופים של הילד – ותראו מה זה להיות מרותק.

את עקרון הרצף של ג'יין לידלוף התחלתי לקרוא כי בזמנו הוא היה אחד מספרי הז'אנר המדוברים ביותר והסתקרנתי לדעת על מה המהומה. התמה של הספר מתבססת על מחקר שערכה המחברת בקרב האינדיאנים בבוליביה. במחקר גילתה שהתינוקות האינדיאנים, הפלא ופלא – אינם בוכים! ולמה זה? כי הם צמודים לאמא. ביתר העמודים היא מביאה דוגמאות, הסברים והמחשות למי שהתקשו להבין את הרעיון הפשוט שכל מה שאנחנו צריכים זה אמא.

הבעיה העיקרית של הספר היא המציאות המערבית. זו לא ממש מאפשרת לרוב הנשים ליישם את ההמלצה העיקרית ולהיות צמודים לתינוק שלהם ברצף. אז נכון, לא ניתן ליישם את ההמלצה באופן גורף, אבל עם קצת יצירתיות (והרבה מנשא) אפשר לשפר בהמון את המצב. המחברת מספרת כי בחברות שבטיות רבות התינוקות מצטרפים אל עולם המבוגרים וחיים בתוכו בטבעיות. כשאמא שבטית הולכת לעבודה התינוק מוצמד לגופה כשהיא מלקטת דומדמניות/טוחנת קמח או אופה לאפות. בעוד שבחברה המערבית הילד מופרד מהאמא כדי לאפשר לה לפרנס אותו ולדאוג לרווחתו ולכן הוא בוכה ואילו אחיו האינדיאני לא.

אין ספק שיזרמו עוד הרבה מאד מים בירמוך לפני שנשים מערביות תוכלנה לצרף את ילדיהן אל עולם העבודה שלהם. למעשה, זה קרוב לוודאי לא יקרה לעולם. החברה הקפיטליסטית לא בנויה לזה. אני גם לא סגורה על כמה הבת שלי היתה נהנית מחברת אמא שספק שקועה ספק בוהה במסך מחשב, אצבעותיה מתקתקות ללא הרף ואוזניה צמודות לטלפון כאילו היה זה צדף אקזוטי מארץ רחוקה. האמת, גן ילדים נראה לי הרבה יותר אטרקטיבי.

ברם, התמזל מזלי ובשנים האחרונות הפכתי תחביב עתיק יומין לעיסוק ומקור פרנסה. אז אמנם אנחנו לא יוצאות ללקט את ארוחת הערב בשדה, אבל לפעמים כשאני יושבת לקלוע, יסמין מצטרפת אלי לחדר, משתעשעת לה עם הענפים, מנסה לדחוק אותם לכל חריץ, עולצת בגיגית המים (משרים את החומר לפני הקליעה), ומפתחת את כישוריה הטכניים כשהיא מפעילה את כלי העבודה המעטים שאני מרשה לה להתקרב אליהם (היתר כוללים סכינים אימתניים, קאטרים חדי להב ומזמרות משופצרות).

ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לבלות את שעות הפנאי שלנו בגינות הומות מזעטוטים ובפעילות מכוונות ילדים מסוגים כאלה ואחרים. אני מזכירה לי שאמא שלי לא כרכרה סביבי כל היום, לא רצה איתי מג'ימבורי לג'ימבורי, ובישראל והגיטרה לא הייתי אפילו לא פעם אחת. פעם בשנה לקחו אותנו לפסטיבל ובשבתות נשרפנו עם אבטיח בחוף פרישמן, וביתר הזמן, שזה רוב הזמן, היא פשוט היתה שם בסביבה עסוקה בענייניה או ממלאה עלי כרוב.

נעים לי להיזכר בזה כי באמת שקצתי בגינות ואני לא מצליחה לשכנע אותי שגינת רוזין זה כמו שדרות רוטשילד רק עם קצת יותר דשא. אני מתגעגעת לחיי הבוגרים וכל יום אני מזכירה לעצמי איך אני ואבא שלה נאמנו לעצמנו בלהט בתקופת ההריון, שאנחנו לא נשנה את החיים שלנו רק בגלל שנולדה לנו ילדה, אלא פשוט נשלב אותה בתוכם. טוב, אז פשוט זה לא, אבל אנחנו בהחלט משלבים.