פרידה מברלין

סיפור הנסיעה שלי לברלין בחודש האחרון הוא קצת דבילי ואני לא יודעת אם זה כזה רעיון טוב להעלות אותו על הכתב, אבל שיהיה. הדבר היה ככה: כבר כמה שנים שיש לאחותי את המנורה הזאת בסלון.

פתאום, יום אחד, אחרי כמה שנים שהיא תקועה אצלה שם בתקרה, כמו גיליתי אותה והתאהבתי בה אנושות. בירור זריז וממוקד העלה שאין להשיג אותה יותר בארץ. ניסיתי לפתות את אחותי במיטב נכסי בניסיון לשכנע אותה למסור את המנורה שלה לידי, אך נכשלתי. בצר לי פצחתי בחיפוש קדחתני ברשת שגילה אותה באנגליה. מחיר המנורה 100 יורו ומחיר המשלוח לארץ 140 דולר. כשאחותי אמרה שהיא נוסעת לברלין מטעם העבודה מיהרתי להזמין את המנורה לבית של זוהר, מורתי האהובה לפילאטיס וחברתי משכבר הימים. אחותי היתה בברלין יומיים וחצי עמוסים ולמרבה הטרגדיה לא הספיקה לפגוש את זוהר וחזרה הביתה בלי המנורה שלי!

הייתי מחכה עד שזוהר תבוא לביקור בארץ, אבל זוהר היא רקדנית נודדת. היא כבר גרה בניו יורק, ונציה, מילאנו ועוד מקום אחד ששכחתי את שמו, ועכשיו איימה לעבור לסטוקהולם ולהתחיל לימודי תואר שני בכוריאוגרפיה. מבוהלת התיישבתי על האינטרנט לחפש טיסות זולות לברלין, מתקשה להאמין שהמדינה הזאת שאני כל כך שונאת הפכה להיות יעד תיירות מספר אחת אצלי. על הדרך התקשרתי לתומס, הדילר הנאמן שלי, ומיהרתי להזמין 30 זוגות רגלי עץ לעגלות. כך חסכתי המתנה של חודש למשלוח רגלי עגלות וגם את עלות המשלוח. במקום זה, קניתי כרטיס טיסה במחיר של פחות מאלף שקלים.

 

נחַתתי בברלין בסוף אפריל, בשבוע הכי קייצי שידעה העיר בשנה האחרונה. אנשים הגיחו מחוריהם, ממצמצים אל מול קרני השמש העזות ששטפו את העיר באור סנוורים. מזג האוויר הקייצי והשמש הלוהטת, כמו גם ערב רב של זרים מטורקיה, ישראל, ארצות הברית, איטליה וספרד, השכיחו ממני שאני בעצם בגרמניה והתחושה היתה יותר כאילו שאני במין ניו יורק לעניים. רק ריקי גל, שרדפה אותי כל הימים בזמזום בלתי פוסק עם "ראש השנה", הזכירה לי בדקירות המילים של השיר המצמצרר הזה, שהכל טוב ויפה, אבל אני בגרמניה.

ראש השנה שלך ריקי גל מילים: צרויה להב לחן: שלמה ארצילראש השנה שלך היה ריח עמום של שריפה היו לך סרטים בשיער מסורק של ילדת סמינר יפהתמיד אוספים אתכם מחדש הו כמה יפה השלכת חיילים מהדקים אנשים בשורות סופרים בקולות מתכת ואבא שלך איתך שם על רצפת העפר במגרש פרוכת קרועה, השמיים שלו יתגדל ויתקדש קצין מדפדף בניירת נועץ בך עיניים שקופות קר לך נורא בידיים אחיך מלביש לך כפפות ואת אמרת שאת החג הזה לא תוכלי עוד שנה לעבור והיית צל מסתתר מפרפר על קירות הכפור, הלך וכבה הנר, דעך וכבה הנר ואת ידעת שאת החג הזה לא תעברי יותר. קדימה נשים ימינה נדחפת לשער ממול וככה כל ראש השנה את עלית לקרון האימה הנעול קורבנות הם תמיד קורבנות ניצולים נשארים אשמים וחזן מתורגל ברגש, שר אל מלא רחמים. ואת אמרת שאת החג הזה…

לבד בברלין

התכוונתי לשהות של 48 שעות, אבל סניף הדואר שממנו היה צריך לאסוף את הרגליים היה סגור כל סוף השבוע וכך השעות התארכו לחמישה ימים של שיטוט מהופנט בעיר המגוונת והמעניינת הזאת. בברלין יש שירות השכרת אופניים כמו זה שהחל לאחרונה בתל אביב, והיא מרושתת כולה בתחנות. העיר עצומה בגודלה והמרחקים בין האתרים השונים גדולים. דהרתי ברחביה על זוג אופני עיר אדומים ונוחים להפליא, שהתגלו כאמצעי התחבורה הנפלא ביותר כדי לתור את העיר בזריזות של תייר על ספידים.

אחרי שסימנתי וי על כל האתרים, יצאתי לפוש בשדה התעופה הישן של ברלין. שדה התעופה פונה ממטוסיו והפך לפארק עצום בגודלו שאירח בסוף השבוע המונים אשר הפקירו את גופם הלבנבן לקרני השמש. בפארק יש פרויקט גינון – כל תושב שמעוניין בכך מקבל קוביית אדמה והופך אותה לגינה קטנה. בסופי שבוע מגיעים בעלי הקוביות חמושים בבירות ומעדרים, עובדים קצת ואחר כך מתיישבים ומארחים ב"גינה". הכי אהבתי את הגינה המגודרת הזאת שנבנתה ביד חובבנית מענפים דקיקים, וספק אם היא תשרוד את הגשם הראשון, אבל היא מקסימה בכל זאת.

הגרמנים ידועים במסורת הקליעה שלהם והם גם מחזיקים בבית ספר ותיק ומכובד לקליעה, אבל בברלין עצמה לא נתקלתי ביותר מדי קלועים. בחמישה ימי השהות שלי בעיר הייתי בערך בשישה שוקי פשפשים, ורק באחד מהם נתקלתי במקלעת שווה.

כמובן שרציתי להביא איתי את עגלת הבובה הענקית הזאת, אבל רק המנורה והרגליים שקניתי לעגלות שקלו ביחד יותר מ-20 קילו, כך שעוד לפני שהוצאתי את הארנק, כבר הייתי באובר ווייט. אז הסתפקתי בתמונה.

עם כל הכבוד למבנים, האתרים ושדות התעופה הנטושים, מה שהכי ריתק אותי בברלין היו האנשים. ברלין היא מגדל בבל של שפות, עמים וסגנונות. שתיתי את האנשים ברחוב בעיניים כלות. בניגוד לרוב העולם, בברלין, כשמסתכלים על בן אדם, לא כל כך ברור מי הוא ולאיזה מעמד חברתי הוא שייך. העיר עצומה והמגוון אינסופי וזה רק גרם לי להרגיש כמה מונוטוני ומשעמם אצלנו. כולם נראים אותו הדבר, מתלבשים אותו הדבר ואין כמעט גיוון, אין כמעט יוצא דופן. כשחזרתי משם, כל מה שהתחשק לי זה להתלבש אחרת, שונה, מוזר, אבל אז גיליתי ששלמתי לאורנג' 1,000 שקל (!) עבור 45 דקות של שיחות טלפון לארץ, אז נשארתי עם הבגדים שלי.

היות והארכתי את השהות שלי בעיר המרתקת והסבוכה הזאת, חשבתי לנצל יום אחד ולעשות משהו מועיל. אז הגעתי לקולע הזה שמתמחה בקליעת כיסאות וחשבתי לשבת אצלו לסטאז' קצר בן יום. התסכול היה מאוד גדול כשהתברר שהבחור הצעיר, שכנראה גדל במזרח ברלין, לא מדבר אפילו הברה אחת באנגלית. ולא שקליעה מצריכה מיומנויות שפה. כבר למדתי קליעה עם הצרפתית הרצוצה שלי, אבל למרות נפנופי ידיים נמרצים, הוא התקשה להבין מה אני רוצה מחייו והיה לי רושם שהוא לא נורא התאמץ. חשבתי שאם הוא היה ישראלי, הוא כבר היה קופץ לחנות שליד ומבקש עזרה בתרגום. חשבתי לרגע לבקש בעצמי, אבל אז דמיינתי יום שלם של שהייה בלתי במחיצתו מבלי יכולת לתקשר, וויתרתי. גם בעוספייה יש קולע כיסאות, הזכרתי לעצמי, ונפרדתי מהקולע המזרח גרמני לשלום. את זה נראה לי שהוא הבין.

כשחזרתי הביתה קרו כמה דברים נהדרים. ראשית, הפסיקו להזדמזם לי השורות מהשיר שדקרו אותי כל הימים וזו היתה הקלה גדולה. שנית, הרצל חיכה לי עם מתנת יום ההולדת שהזמנתי, סל הפיקניק הנפלא הזה שנקלע מהערבה השחורה שאני כל כך אוהבת. תותי העץ והפיטנגו בתל אביב ובקיבוץ בית ניר הבשילו ומילאו את הסלים והכרסים בעסיס מתוק.

  

הגעגוע לעבודת הידיים, לקליעה, היה כל כך חזק, שאפילו לא פרקתי (טוב, רק את המנורה) והסתערתי מיד על הענפים ועל רגלי העץ החדשות שהבאתי וקלעתי ברצף עגלות בובה עד שהתעייפתי נורא. כיוון שחסכתי את עלויות המשלוח של הרגליים, אני מגלגלת את החיסכון אל הלקוחות ומוכרת עכשיו את עגלות הבובה הקלועות ב 450 שקלים. אפשר לאסוף את העגלות מהסטודיו בתל אביב או להזמין משלוח בדואר. המחיר הוא עד גמר הנגלה הנוכחית.