פורסם ב- כתיבת תגובה

בית על העץ

 

אלפי שנים לפני שמישהו חשב לפתוח בית ספר לקליעה או להעביר סדנאות לקליעה היו כאלה שידעו לקלוע. הקולעות הראשונות היו הציפורים. האדם שצפה בציפורים העתיק מהם את המלאכה ושכלל אותה כך שתתאים לצרכיו המרובים והמגוונים. אבל מבין כל זני הציפורים, אין ספק שהציפור האורגת (Weaver Bird) שכללה את המלאכה לכדי אומנות.

רוב הציפורים בוחרות לבנות את הקן שלהם במקום יציב – נקודת חיבור עבה בין ענפים, אדן חלון רכב, בין רעפים וכו', ולכן הן יכולות להסתפק בגיבוב והדבקה של ענפים, עלים וסיבים ליצירת הקן. בניגוד להן, הציפור האורגת, תולה את הקן שלה בין שמיים לארץ, קשור לענף של עץ. בתנאים כאלה של נדלן אווירי, אין ספק שהיה על הציפור לפתח טכניקה מיוחדת ולברור את החומרים המתאימים כדי להעמיד קן אווירי בטיחותי. והאורגת, אכן אורגת/ קולעת את הקן שלה. האורגת אוהבת להרגיש בטחון והיא קולעת את הקינים שלה בשכנות לקולעות אחרות ואפשר לראות באפריקה עצים רבים שנראים כמו מושב עובדים של האורגת, עם עשרות קינים שמעטרים את העץ.

הציפור האורגת שייכת למשפחת הדרורים ומונה ארבעה מינים. היא נפוצה בעיקר באפריקה אבל ישנם גם כמה מינים באסיה. הקינים של האורגת שונים בגודל, בצורה, בחומר ובטכניקה ושונה ממין למין. האורגת אוספת סיבים דקים של עלים, דשא, ועלים ובעזרת המקור ממש קולעת אותם זה בזה בצורת שתי וערב ויוצרת לגוזלים קן בטיחותי נעים ותלוי. את כל מלאכת הקליעה עושה הזכר ובעצם זה חלק מהחיזור שלו, כשהוא מנסה לפתות אותה בנכסי נדלן מפוארים. לקראת סיום, הנקבה נכנסת ובודקת האם נאים החדרים בעיניה, ורק לאחר אישור הבנייה שלה, הוא מבצע את הפיניש האחרון והיא מטילה.

השבוע נתלה בספארי שברמת-גן דגם ענק של קן אורגת שקלע הרצל אוסטר לפי תמונות של קינים מאפריקה. לנו נשאר רק לבקר באזור הציפורים ולחכות שאיזו אורגת תצא למעוף ארוך, תבדוק את העבודה של המאסטר ותחליט לשבת פה איתנו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

סלינו

את השימוש הכי מפורסם במקלעת עשה כנראה רבינו. משה. ככתוב –

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות, פרק ב,  התנ"ך)

הרבה מים זרמו מאז ביאור, ואין ספק שכיום השימוש הפופולרי ביותר במקלעות (בארץ, בארץ) הוא סלי כביסה. אבל פעם זה לא היה ככה. פעם לא היו ניילונים, מיכלי פלסטיק, ארגזי קרטון, ופעם-פעם, אפילו לא היו קופסאות פח. את כל זה החליף עוד מהתקופה הקדם ניאולטית כלי קיבול אחד פשוט ומופלא – סל.

סלים הועמסו על חמורים כדי להעביר סחורות מפה לשם, גפנים נמזרו ונערמו בסלי ענק שנשאו על הגב, וכלי חרס כודרו על גבי מחצלות קלועות. יונים הועברו מפה לשם כמנחות בסלים, ביצים טריות נשלקו מתוך לולים, ובשרים מעושנים, גבינות סנט מור עסיסיות ויינות הובהלו לארוחות ערב ומשתים בתוך.. סלים כמובן.

כיום כל מגזין עיצוב שמכבד את עצמו, מצלם סלי ערבה כהים בחדרי קוטג'ים טוסקנים, ובמרפסות של בתי קיט פרובנסליים ובעצם דוחף אותם לפריים בכל מקום שדרושה אווירה כפרית. אמנם סלים צברו בשנים האחרונות פופולאריות רבה ככלי קישוטי, ונוצר רושם כאילו הם מתרחקים מהתפקיד היומיומי, אבל זה בעצם לא עזב אותם מעולם. הנה כמה דוגמאות ראשונות, על גבול הבנאליות לשימוש במקלעות:

פורסם ב- כתיבת תגובה

בוקר במושבה

קולאז' סייל

     

את יום ששי האחרון ביליתי בהפנינג מכירה מיוחד בחצר של קרן שביט. קרן גרה בבית עתיק במזכרת בתיה שצמוד לו הסטודיו היפהיפה שלה. לשם היא אגדה נשים יוצרות מוכשרות שהמשותף להן שכולם יוצרות עבור ילדים. היו שם המאיירת המתוקה והמוכשרת לנה גוברמן שאיירה את ספרי הילדים ,בועות הסבון של גלי" ואת "ברחוב ירמיהו", היו גם מנואלה, Kido, נוקיל'ה, Tweelingen אלבומים מעוצבים ושוקה – משחקים באוכל עם שלל בובות, אלבומים מרהיבים, צעצועים של פעם ומה לא. אה, וגם אני באתי והצעתי עריסות תינוק ועגלות בובות ממרכולתי.

האווירה היתה כפרית ונעימה, החברה היתה נהדרת, הקפה היה משובח ומצב הרוח היה מרומם. אחת לחודש, ביום ששי הראשון בכל חודש, קרן פותחת את חצר ביתה למכירה קולאז', כשבכל פעם תארח יוצרות תחת נושא מסויים. המכירה הבאה תתקיים  ב-2.7 והנושא הפעם הוא.. קיץ! אם אתם גרים באזור, צאו לשוח במושבה הציורית ובקרו בחצר של קרן.

      

 הצילומים המרהיבים באדיבות נעמי יוגב 

פורסם ב- כתיבת תגובה

איך התחלתי לקלוע סלים

השאלה הכי פופולרית המופנית אלי (חוץ מכמה זה עולה) היא איך התחלתי לקלוע. מרוב הפעמים שעניתי ועוד אענה עליה, אני בטוחה שבעוד שנים רבות, כשתלתלי ילבינו, עיני תכהנה, עופריי יצנחו והאלצהיימר יחסל לי את כל התאים, עוד אזכור איך התחלתי לקלוע.

תמיד אהבתי סלים. עד לא מזמן לא ידעתי מה הקטע שלי איתם. כבר כשהייתי ילדה נסעתי עם חברות לחנות של "הקולע" ברחוב הנגב בתחנה המרכזית בתל אביב להצטייד במקלעות, אבל עברו המון שנים עד שהבנתי שגם אני יכולה לעשות כזה.

לאחראית על המזל הטוב שנפל בחיכי והביא לפתחי את הפלא של קליעת סלים, קוראים ורדה סרוק ז'פה. ורדה היא תרפיסטית באמנויות ומרצה לטיפול באמצעות אומנויות. היא אחת הנשים החמות והחכמות ביותר שפגשתי במהלך עבודתי העיתונאית. הגעתי אליה בעקבות כתבה בנושאי טיפול באמנויות שכתבתי למגזין נשים. הוקסמתי מהאישה ומהשיטה שעוד עליה תוכלו לקרוא כאן והתחלתי ללכת אליה לייעוץ. באותה תקופה הייתי מוקפת חברות מוכשרות: שולמית גולוד, צורפת בחסד, מיה שאול, מעצבת אופנה שכאילו תרגמה אז את הטעם שלי לביגוד ועוד. גם אני רוצה לעשות משהו יצירתי התלוננתי באזני ורדה. תחילה ניסתה לשכנע אותי שהכתיבה היא יצירתית אבל מהר מאד הבינה שאני מדברת משהו שעושים עם ידיים אבל בלי מקלדת. "אולי ציור?" היא הציעה. רק המילה הזאת ישר העלתה לי את הסיוט של ילדה קטנה בתלבושת אחידה שסוחבת תיק ציור גדול מגופה ומתבאסת רצח כי היום יש שיעור… ציור. כן, מי היה מאמין שציור יכול להיות השיעור השנוא ביותר על בוגרת כיתה ב'. אני רואה בזה מחדל של משרד החינוך. "מה עם פיסול" דווקא פה לא היו לי טראומות גדולות, פשוט לא הרגשתי שום התלהבות לנוכח המחשבה להטביע את חותמי על פיסת קרמיקה. ואז הגיעו הזיקוקים. "את מאד אוהבת סלים, למה שלא תלמדי לקלוע סלים?" כמובן שהסתכלתי עליה כאילו שזה עתה ירדה מפסיה, שהרי מי בכלל קולע סלים? איך לומדים לקלוע סלים? על מה היא מדברת בכלל? את כל מטר השאלות האלה הפניתי אליה. "לא יודעת, תבדקי" היא אמרה.

יצאתי ממנה אחוזת התרגשות. גמעתי את המחק ביננו במהירות מופרזת ונחתתי הישר על גוגל. למרבה הצער, לפני 7 שנים הלינקים היחידים שקיבלת כשהקלדת בגוגל "קליעת סלים" היו מכבי תל אביב. אבל כבר הייתי בשיא ההתלהבות ועוד באותו היום מצאתי את הרצל אוסטר, התקשרתי וידעתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה. הרצל הוא הגורו של הקולעים בארץ, או כפי שאני אוהבת לקרוא לו לאחרונה הוא מחייה הקליעה העברית. מדי ששי בששי נסעתי אליו (שעה הלוך, שעה חזור) וקלעתי וקלעתי וקלעתי.

כל פעם ששואלים אותי איך התחלתי לקלוע אני מתגעגעת לוורדה, שבינתיים עברה לגור במעלה צביה שברמת הגולן, ואני יכולה רק לחלום על אותם ימים רחוקים בהם נהגתי לשטוח בפניה את ליבי.  כל פעם שאני נשאלת, אני מתפלאה מחדש על זה שזה בכלל מעניין מישהו לדעת איך התחלתי, ונזכרת שזה בכלל לא כזה מובן מאליו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

סלים רבותי, סלים

סל מנצרים

זה הסל הראשון שלי. קלעתי אותו לפני 7 שנים והוא עדיין יפהיפה בעייני, כפי שהיה אז. הוא לא מושלם, יש בו אפילו טעות בקליעה, אבל אני אוהבת אותו למרות זאת, אם כי עם השנים הפכתי לפחות סבלנית בכל הנוגע לטעויות קליעה, אי דיוקים וחיפופים אחרים.

הרצל, האיש שלימד אותי את סודות הקליעה, נוהג לומר שקליעה זה מקצוע לייקים. מעולם לא החשבתי את עצמי לבת העדה ואפילו לא שאפתי להימנות על חבריה, אבל היום, ממרומי גילי ונסיוני אני חושבת שעבודה, כל עבודה, צריכה להיעשות הכי טוב, הכי מדוייק והכי מוקפד שאפשר. כי אחרת זה סתם. שהרי לחרטט כל אחד יכול.

תגים: סלים, קליעת סלים, הרצל אוסטר, קליעה