פורסם ב- כתיבת תגובה

אני בת 40

קולעת סלים
צילום: יהודית הופמן

התעוררתי הבוקר עם הזמזום של השורות הבאות: "כי אמיתית היא ולא סמל ולא דגל ולא אות, העבר מאחוריה היא צופה אל הבאות". רק כשישבתי להיזכר בכל המילים, ראיתי שזה בת שישים, ולא בת ארבעים."

אני לא נוהגת לייחס חשיבות רבה מדי לגיל ולא עושה מימי ההולדת שלי טררם גדול. כל עוד אני חיה, חשוב לי להרגיש חיה, תוססת, אוהבת, מתרגשת, וזה משמעותי בעיני הרבה יותר ממניין השנים. אבל פתאום, מהארבעים הזה קשה לי להתעלם. קמתי הבוקר בתחושה שהגעתי אל פסגת ההר. השקפתי על הנוף הניבט מולי והייתי בסך הכל מרוצה. ראיתי את הילדות שלי בבנין רב קומות בתל אביב, שנים שהעברתי במחיצת חברים שזה עתה הגיעו מרוסיה/רומניה/מרוקו, חברים שאמצו להן זהות חדשה ורק האמא עם הבגדים המצחיקים והעברית שמתפוצצת להן בפה עם כל חית כמו פופקורן טרי, מסגירה את העבר בניכר.

מאחוריהן ראיתי את השנים הרבות מדי שביליתי באוניברסיטה בחיפוש אחר ידע לא נודע שיכשיר אותי לעתיד מושכל. אחריהן באו שנות רווקותי העולצות בדירתי הקטנה, המתוקה, עמוסת העציצים שברחוב בילו בתל אביב. דירה שידעה אהבות גדולות, התרגשויות ודרמות אינסוף. דירה שאספה אל תוכה רהיטים קסומים שאנשים זנחו במהלך השנים, ספרים שנותרו ללא בית וגברים אבודים שלא חיפשו כזה.

הרגשתי הבוקר שחלק נכבד מהדברים החשובים של החיים מאחורי: האהבות הגדולות, השאיפות המקצועיות, ההתרגשות של ההריון, הקסם של הלידה ושל הגור הקטן, הריגוש של כל דבר שעושים אותו בפעם הראשונה ושאלתי את עצמי מה מחכה לי פה בעתיד. חשבתי על הטבע האנושי הדפוק שגורם לנו להשתוקק כל כך למשהו, ואז ברגע שהשגנו את המשהו הזה, אנחנו שוכחים עד כמה נכספנו אליו ועוברים מיד להתאוות למשהו אחר, כך שבכל פעם שאנחנו משיגים משהו, אנחנו גם מאבדים אותו ואת הריגוש שבכמיהה אליו.

שאלתי את עצמי מהן "הבאות" עליהן מדבר השיר ומה בכלל צופן לי המחר. ואז נזכרתי במכירה המדהימה של קרן שביט בכפר הס שמצפה לי בסוף השבוע הזה, לי ולסלים ולעריסות שיימכרו שם בצד תוצרים משגעים של למעלה מ-30 מוכשרות שנאספו ובאו;

 

נזכרתי שבמכירה בכפר הס אני מעבירה גם סדנת קליעה קצרה בנצרים ותהיה לי הזדמנות להדביק עוד הרבה אנשים בקסם הנפלא של הקליעה;

צילום: דנה ישראלי

נזכרתי בהתרגשות גם ב-100 קילו ערבה שעושה ברגעים אלו ממש את דרכה מנמל רוטרדם שבהולנד אלינו לארץ, 100 קילו של ענפים שיהפכו כולם לעריסות תינוק, עגלות בובה וסלים נהדרים;

ערבה לקליעת סלים

נזכרתי גם במשלוח הבדים המקסים שהזמנתי בסיומן של לילות שיטוט אינסופיים בחיפוש אחר הבד המדוייק שאני מחפשת;

נזכרתי גם בפסטיבל הקליעה הגדול בליכטנפלץ שבגרמניה שאני מוכרחה לבקר בו;

נזכרתי בקולע מקסים שאני מוכרחה לשבת איתו שבוע וללמוד כמה דברים שעוד לא הספקתי.

נזכרתי גם בחלום שתהיה לי פיסת אדמה קטנה שתוכל להכיל את היסמין הפרטי שלי אבל גם את כל הנרקיסים, הפרזיות, הפוקסיות, האפונה הריחנית, כובע הנזיר. מקום שבו אפשר יהיה לשתול בצמוד לקירות הבית חוטמית זיפנית, ובכניסה תותי שדה ומאחורי הבית חסות ועגבניות שרי, דובדבן היהודים ואולי אפילו פטל. חלקת אדמה שאוכל לשבת תחת גפני / תאני/ תמרי, זיתי או אשחרי, לשבת ולקלוע סלים ברוח;

וחשבתי גם על הפעם הראשונה שאלך עם הקטנטונת לקנות מחברות צבעוניות, עפרונות ושאר ציוד לכיתה אלף, ועל כל יתר הדברים שנעשה יחד בפעם הראשונה וידעתי שעוד כל כך הרבה לפני ושאולי אני בעצם רק בתחילת הדרך.

פורסם ב- כתיבת תגובה

פיקניק!

סל פיקניק

בשבת האחרונה יצאנו לשוח. רוב האנשים שיוצאים לפיקניקים מספרים על  שלל הגבינות הסרוחות, הכריכים האנינים, היין המבעבע בכוסות ואף מצרפים צילומים עם סטיילינג מושקע כעדות. לא אני. ממני לא תשמעו מילה על צלי הבשר ברוטב פטריות וערמונים שחומם על גזייה וגם לא על מרק האופנה שהוכן מבעוד מועד ואפילו לא על הבלינצ'סים עמוסי הפטריות. אני מתגאה להתמקד בקנקן ולא במה שיש בו. וכשיש כזה סל פיקניק, אז זה באמת לא משנה מה יש בפנים.

המטרה הרשמית היתה: כלניות.

האיצטלה הסמויה: להוציא את סלי הפיקניק המשגעים ממקום מרבצם, למלא אותם בכל טוב הארץ ולחשוף אותם לקרני השמש של סוף החורף וגם למצלמה החדשה.

המיקום: סכר אדוריים שבחבל לכיש.

משתתפים: סל פיקניק שוויצרי קלוע מערבה מבושלת שנשלח משווייץ במסגרת עיסקת חילופין וסל צרפתי מערבה מקולפת שהרצל קלע בצרפת בבית הספר לקליעה תחת עינו המשגיחה של ז'אן-פול, המורה המהולל.

סל כזה מחייב שליטה במגוון טכניקות, דיוק של מנתח מוח (אחרת המכסה לא מתלבש טוב) ויומיים שלמים פנויים לקליעה. מכל הסיבות האלה הסלים האלה יקרים, וזו גם הסיבה שאתם לא רואים הרבה כאלה. בפעם הבאה שתראו, תקנו. אולי זה יעשה לכם חשק לפיקניק.

סלים קלועים

כלניות
אה, והיו גם כמה כלניות

פורסם ב- כתיבת תגובה

קומקומים קלועים

אל אמנית הסיבים Ann Nazareth התוודעתי במקרה, כשדבורה, תלמידה שלי וספרנית מצטיינת, הגיעה לשיעור כשבידה גליון פברואר של המגזין House & Garden. באותו גליון, המגזין הקדיש שלושה עמודי תוכן למקלעות נהדרות, שחרגו מהקיום הפונקציונלי שלהם והן עומדות בפני עצמן כיצירת אמנות של ממש.

Nazereth, למרות שמה המקומי, חיה וקולעת בלונדון. היא עובדת עם נצרים, רטן ונייר ויוצרת מהם שלל דמויות מזעריות וכלים שפורטים על נימי הנוסטלגיה. לא מדובר פה בכלים שימושיים, אלא בעבודת פיסול מרהיבה של ממש. במקום להשתמש בחומר פיסולי מוכר כמו חימר,גס ודומיו, היא יוצרת צורות ודמויות תלת מימדיות בעזרת ענפים ורצועות נייר. התוצאה,כפי שניתן לראות, מרנינה ומשובבת נפש.

היא הגיעה מתחום הטקסטיל ומעידה שהקליעה שלה מושפעת ממיתוסים וסיפורי פולקלור. בסדרת הדמויות שלה אפשר למצוא דמויות קלועות שמזכירות קמיעות או דמויות פאגניות והדמויות, כמו גם הכלים שהיא יוצרת מעוררים מיד זכרון נוסטלגי למשהו קדום, ואם לא קדום, ישן ובעיקר פשוט, כמו החיים שהיו חיים פעם.

אם תרצו להשתתף במסיבת התה שלה או ליתר דיוק, להיות הבעלים שלה, תצטרכו להיפרד מ-800 פאונד, ואם תסתפקו בקומקום תה אחד, זה יעלה לכם רק 145 פאונד.

פורסם ב- כתיבת תגובה

קופסא קופסא שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?

אני אוהבת קופסאות מתכת. חדשות, ישנות, צבעוניות, לבנות, רטרואיות, אני אוהבת את כולן. אצלנו בבית, רק לפני 20-30 שנה יכולת למצוא כאלה בכל פינה במטבח. מסננת עם או בלי במיה בתוכה, קומקום אמייל אדום מנוקד בלבן, תרווד לבנבן עם פיצוצי אמייל וקערה ססגונית. והנה התהפכה לה הקערה על פיה. מיכלי האמייל שהיו בעצם פורצלן לעניים, הפכו בשנים האחרונות לדבר החם.

התשוקה שלי אליהם התחילה לפני קצת פחות מעשור, כשריהטתי את דירת הרווקים שלי אותה חלקתי כולי רק עם עצמי ועם הציפורים שקיננו באקליפטוס שבחלוני ואלה שהחליטו לקנן לי בסלים המפוזרים בבית. הפכתי את המטבח של אמא שלי בחיפוש אחר כלי הפח המרהיבים שזכרתי, אבל לתדהמתי היא אמרה שכבר לפני הרבה שנים הם מצאו את דרכם לפח. המפח היה גדול. ניסיתי להתנחם בשוק הפשפשים, אבל המבחר לא היה מרשים ואילו המחיר – שומו שמים, בשמים!

מאז שהתחלתי להכניס קצת צבע בסטודיו שלי, חיפשתי כלי קיבול מתכתיים/אמאילים (אמייל: חומר צבעוני הנוצר מהתכת אבקת זכוכית על שכבת מצע (כגון מתכת , זכוכית, קרמיקה, או אבן) על ידי אפייה (לרוב בטמפרטורה של 750 עד 850 מעלות צלזיוס)  ניתן להתיך אמייל על רוב סוגי המתכות. אבקת הזכוכית נמסה, ולאחר שהיא מתקשה היא הופכת לחומר זגוגי, חלק ונוקשה, העמיד בפני אש וכימיקלים. ותודה לויקיפדיה על זה. אז חיפשתי כלים בגודל המתאים שיעזרו לי למיין את כל כלי העבודה כי סדר בחוץ עושה גם סדר בפנים וגם כי אי אפשר לבזבז את כל היום ב"איפה שמתי את ה… ".

כשאני אומרת חיפשתי אני לא רומזת על שיטוט מהנה בחנויות מעוצבות עם מזגנים מנשבים בשני אקורדים כמו נקודה בכפר, טורקיז, חפצים, חנותא וחברותיה. למה? כי יש לי יותר מדי דברים בבית שאני גם ככה מתקשה לזרוק, כי לא בא לי להוציא 70 שקלים על קופסא וכי אין דבר נפלא כמו לייצר יש מאין. במקום חנויות תרבתי בביתי הקט אחר משהו שאפשר יהיה לעשות ממנו משהו. באופן לא מפתיע מצאתי מיכל פלסטיק של יוגורט צוריאל, אריזת קרטון עבה של קרם פנים או אולי זה בכלל בושם ויצאתי לדרך.

הדרך היתה קצרה, אך מהנה ומספקת. כל מה שהייתי צריכה זה בד צבעוני, מספריים ומכונת תפירה (כי לא מצאתי את הדבק) ואחרי דקות ספורות וקצת תיקונים, גם לי היו קופסאות פח משגעות. אז מה למדנו היום? איך לא להוציא כסף, איך לשמור על הסביבה מפלסטיק מיותר (על ידי מיחזורו השארתו בבית) ואיך הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים נמצא ממש מתחת לאף.

וככה זה נראה בסוף:

רעיונות והדרכות שדרוג נוספים אפשר למצוא בהמון מקומות ברשת, למשל פה, אבל באמת שלא דרוש פה קורס שנתי אצל בתיה עוזיאל.

פורסם ב- כתיבת תגובה

עקרון הרצף ועקרונות אחרים

קליעת סלים למתחילים

איפה שהוא במהלך ההריון, זנחתי את הספרות היפה לטובת ספרי הריון, לידה והורות (להלן: "הלה"). קשה להאמין, אבל בהינף משגל זנחתי חבורה מכובדת שמונה דמויות מכובדות כמו עגנון, פלובר, שלינק, מחפוז, מארקס, איבסן, מורן, מצאנטיני, הסה, לטובת שמות עלומים המתהדרים בתחילית דוקטור או יועצת. ככה זה, כשכל העולם סובב סביב הרחם, אפילו נאבוקוב נראה פתאם לא רלוונטי.

לעומת זאת, תנו לה (לי) ספר דידקטי עם רשימות עשה ואל תעשה; הבנו לי מדריך לגידול ילדים מאושרים; השליכו עלי מומחים ללידה/תזונה בהריון/גידול ילדים/פילוסופים של הילד – ותראו מה זה להיות מרותק.

את עקרון הרצף של ג'יין לידלוף התחלתי לקרוא כי בזמנו הוא היה אחד מספרי הז'אנר המדוברים ביותר והסתקרנתי לדעת על מה המהומה. התמה של הספר מתבססת על מחקר שערכה המחברת בקרב האינדיאנים בבוליביה. במחקר גילתה שהתינוקות האינדיאנים, הפלא ופלא – אינם בוכים! ולמה זה? כי הם צמודים לאמא. ביתר העמודים היא מביאה דוגמאות, הסברים והמחשות למי שהתקשו להבין את הרעיון הפשוט שכל מה שאנחנו צריכים זה אמא.

הבעיה העיקרית של הספר היא המציאות המערבית. זו לא ממש מאפשרת לרוב הנשים ליישם את ההמלצה העיקרית ולהיות צמודים לתינוק שלהם ברצף. אז נכון, לא ניתן ליישם את ההמלצה באופן גורף, אבל עם קצת יצירתיות (והרבה מנשא) אפשר לשפר בהמון את המצב. המחברת מספרת כי בחברות שבטיות רבות התינוקות מצטרפים אל עולם המבוגרים וחיים בתוכו בטבעיות. כשאמא שבטית הולכת לעבודה התינוק מוצמד לגופה כשהיא מלקטת דומדמניות/טוחנת קמח או אופה לאפות. בעוד שבחברה המערבית הילד מופרד מהאמא כדי לאפשר לה לפרנס אותו ולדאוג לרווחתו ולכן הוא בוכה ואילו אחיו האינדיאני לא.

אין ספק שיזרמו עוד הרבה מאד מים בירמוך לפני שנשים מערביות תוכלנה לצרף את ילדיהן אל עולם העבודה שלהם. למעשה, זה קרוב לוודאי לא יקרה לעולם. החברה הקפיטליסטית לא בנויה לזה. אני גם לא סגורה על כמה הבת שלי היתה נהנית מחברת אמא שספק שקועה ספק בוהה במסך מחשב, אצבעותיה מתקתקות ללא הרף ואוזניה צמודות לטלפון כאילו היה זה צדף אקזוטי מארץ רחוקה. האמת, גן ילדים נראה לי הרבה יותר אטרקטיבי.

ברם, התמזל מזלי ובשנים האחרונות הפכתי תחביב עתיק יומין לעיסוק ומקור פרנסה. אז אמנם אנחנו לא יוצאות ללקט את ארוחת הערב בשדה, אבל לפעמים כשאני יושבת לקלוע, יסמין מצטרפת אלי לחדר, משתעשעת לה עם הענפים, מנסה לדחוק אותם לכל חריץ, עולצת בגיגית המים (משרים את החומר לפני הקליעה), ומפתחת את כישוריה הטכניים כשהיא מפעילה את כלי העבודה המעטים שאני מרשה לה להתקרב אליהם (היתר כוללים סכינים אימתניים, קאטרים חדי להב ומזמרות משופצרות).

ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לבלות את שעות הפנאי שלנו בגינות הומות מזעטוטים ובפעילות מכוונות ילדים מסוגים כאלה ואחרים. אני מזכירה לי שאמא שלי לא כרכרה סביבי כל היום, לא רצה איתי מג'ימבורי לג'ימבורי, ובישראל והגיטרה לא הייתי אפילו לא פעם אחת. פעם בשנה לקחו אותנו לפסטיבל ובשבתות נשרפנו עם אבטיח בחוף פרישמן, וביתר הזמן, שזה רוב הזמן, היא פשוט היתה שם בסביבה עסוקה בענייניה או ממלאה עלי כרוב.

נעים לי להיזכר בזה כי באמת שקצתי בגינות ואני לא מצליחה לשכנע אותי שגינת רוזין זה כמו שדרות רוטשילד רק עם קצת יותר דשא. אני מתגעגעת לחיי הבוגרים וכל יום אני מזכירה לעצמי איך אני ואבא שלה נאמנו לעצמנו בלהט בתקופת ההריון, שאנחנו לא נשנה את החיים שלנו רק בגלל שנולדה לנו ילדה, אלא פשוט נשלב אותה בתוכם. טוב, אז פשוט זה לא, אבל אנחנו בהחלט משלבים.