איפה שהוא במהלך ההריון, זנחתי את הספרות היפה לטובת ספרי הריון, לידה והורות (להלן: "הלה"). קשה להאמין, אבל בהינף משגל זנחתי חבורה מכובדת שמונה דמויות מכובדות כמו עגנון, פלובר, שלינק, מחפוז, מארקס, איבסן, מורן, מצאנטיני, הסה, לטובת שמות עלומים המתהדרים בתחילית דוקטור או יועצת. ככה זה, כשכל העולם סובב סביב הרחם, אפילו נאבוקוב נראה פתאם לא רלוונטי.
לעומת זאת, תנו לה (לי) ספר דידקטי עם רשימות עשה ואל תעשה; הבנו לי מדריך לגידול ילדים מאושרים; השליכו עלי מומחים ללידה/תזונה בהריון/גידול ילדים/פילוסופים של הילד – ותראו מה זה להיות מרותק.
את עקרון הרצף של ג'יין לידלוף התחלתי לקרוא כי בזמנו הוא היה אחד מספרי הז'אנר המדוברים ביותר והסתקרנתי לדעת על מה המהומה. התמה של הספר מתבססת על מחקר שערכה המחברת בקרב האינדיאנים בבוליביה. במחקר גילתה שהתינוקות האינדיאנים, הפלא ופלא – אינם בוכים! ולמה זה? כי הם צמודים לאמא. ביתר העמודים היא מביאה דוגמאות, הסברים והמחשות למי שהתקשו להבין את הרעיון הפשוט שכל מה שאנחנו צריכים זה אמא.
הבעיה העיקרית של הספר היא המציאות המערבית. זו לא ממש מאפשרת לרוב הנשים ליישם את ההמלצה העיקרית ולהיות צמודים לתינוק שלהם ברצף. אז נכון, לא ניתן ליישם את ההמלצה באופן גורף, אבל עם קצת יצירתיות (והרבה מנשא) אפשר לשפר בהמון את המצב. המחברת מספרת כי בחברות שבטיות רבות התינוקות מצטרפים אל עולם המבוגרים וחיים בתוכו בטבעיות. כשאמא שבטית הולכת לעבודה התינוק מוצמד לגופה כשהיא מלקטת דומדמניות/טוחנת קמח או אופה לאפות. בעוד שבחברה המערבית הילד מופרד מהאמא כדי לאפשר לה לפרנס אותו ולדאוג לרווחתו ולכן הוא בוכה ואילו אחיו האינדיאני לא.
אין ספק שיזרמו עוד הרבה מאד מים בירמוך לפני שנשים מערביות תוכלנה לצרף את ילדיהן אל עולם העבודה שלהם. למעשה, זה קרוב לוודאי לא יקרה לעולם. החברה הקפיטליסטית לא בנויה לזה. אני גם לא סגורה על כמה הבת שלי היתה נהנית מחברת אמא שספק שקועה ספק בוהה במסך מחשב, אצבעותיה מתקתקות ללא הרף ואוזניה צמודות לטלפון כאילו היה זה צדף אקזוטי מארץ רחוקה. האמת, גן ילדים נראה לי הרבה יותר אטרקטיבי.
ברם, התמזל מזלי ובשנים האחרונות הפכתי תחביב עתיק יומין לעיסוק ומקור פרנסה. אז אמנם אנחנו לא יוצאות ללקט את ארוחת הערב בשדה, אבל לפעמים כשאני יושבת לקלוע, יסמין מצטרפת אלי לחדר, משתעשעת לה עם הענפים, מנסה לדחוק אותם לכל חריץ, עולצת בגיגית המים (משרים את החומר לפני הקליעה), ומפתחת את כישוריה הטכניים כשהיא מפעילה את כלי העבודה המעטים שאני מרשה לה להתקרב אליהם (היתר כוללים סכינים אימתניים, קאטרים חדי להב ומזמרות משופצרות).
ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שאני לא חייבת לבלות את שעות הפנאי שלנו בגינות הומות מזעטוטים ובפעילות מכוונות ילדים מסוגים כאלה ואחרים. אני מזכירה לי שאמא שלי לא כרכרה סביבי כל היום, לא רצה איתי מג'ימבורי לג'ימבורי, ובישראל והגיטרה לא הייתי אפילו לא פעם אחת. פעם בשנה לקחו אותנו לפסטיבל ובשבתות נשרפנו עם אבטיח בחוף פרישמן, וביתר הזמן, שזה רוב הזמן, היא פשוט היתה שם בסביבה עסוקה בענייניה או ממלאה עלי כרוב.
נעים לי להיזכר בזה כי באמת שקצתי בגינות ואני לא מצליחה לשכנע אותי שגינת רוזין זה כמו שדרות רוטשילד רק עם קצת יותר דשא. אני מתגעגעת לחיי הבוגרים וכל יום אני מזכירה לעצמי איך אני ואבא שלה נאמנו לעצמנו בלהט בתקופת ההריון, שאנחנו לא נשנה את החיים שלנו רק בגלל שנולדה לנו ילדה, אלא פשוט נשלב אותה בתוכם. טוב, אז פשוט זה לא, אבל אנחנו בהחלט משלבים.