בשבת האחרונה יצאנו לשוח. רוב האנשים שיוצאים לפיקניקים מספרים על שלל הגבינות הסרוחות, הכריכים האנינים, היין המבעבע בכוסות ואף מצרפים צילומים עם סטיילינג מושקע כעדות. לא אני. ממני לא תשמעו מילה על צלי הבשר ברוטב פטריות וערמונים שחומם על גזייה וגם לא על מרק האופנה שהוכן מבעוד מועד ואפילו לא על הבלינצ'סים עמוסי הפטריות. אני מתגאה להתמקד בקנקן ולא במה שיש בו. וכשיש כזה סל פיקניק, אז זה באמת לא משנה מה יש בפנים.
המטרה הרשמית היתה: כלניות.
האיצטלה הסמויה: להוציא את סלי הפיקניק המשגעים ממקום מרבצם, למלא אותם בכל טוב הארץ ולחשוף אותם לקרני השמש של סוף החורף וגם למצלמה החדשה.
המיקום: סכר אדוריים שבחבל לכיש.
משתתפים: סל פיקניק שוויצרי קלוע מערבה מבושלת שנשלח משווייץ במסגרת עיסקת חילופין וסל צרפתי מערבה מקולפת שהרצל קלע בצרפת בבית הספר לקליעה תחת עינו המשגיחה של ז'אן-פול, המורה המהולל.
סל כזה מחייב שליטה במגוון טכניקות, דיוק של מנתח מוח (אחרת המכסה לא מתלבש טוב) ויומיים שלמים פנויים לקליעה. מכל הסיבות האלה הסלים האלה יקרים, וזו גם הסיבה שאתם לא רואים הרבה כאלה. בפעם הבאה שתראו, תקנו. אולי זה יעשה לכם חשק לפיקניק.
אה, והיו גם כמה כלניות