לפני כמה שנים נסעתי לראשונה עם הרצל אוסטר, מורי, רבי וידידי לפסטיבל קליעת סלים בצרפת. הצרפתים, יש להם אג'נדה משלהם, וזו הסיבה שהראיון איתי ועם הרצל הופיע בעמודים הראשונים של העיתון היומי האזורי(!). הייתי באקסטזה גמורה מהפסטיבל הזה, שהיה בערך הקטן ביותר בגודלו בצרפת, ולמרות זאת היו שם בערך 30 קולעים שהציגו סלים איכותיים משגעים ביופיים ועשויים במגוון טכניקות. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי כל כך הרבה סלים יפים ולא ידעתי את נפשי.
אני לא זוכרת כבר מה בדיוק העיתונאית שאלה אבל אני קוראת את עצמי מצוטטת בכתבה מספרת לכתבת שבעיני קליעה זה קסם שכל פעם מתחיל מחדש. לוקחים כמה ענפים של ערבה וכעבור כמה שעות, הופ, יש לך ביד סל שהוא גם יפה וגם שימושי וכל זה בשתי ידיים! עברו כמה שנים טובות מאז הפסטיבל הזה, והקסם לשמחתי לא פג. בכל פעם שאני לוקחת לידיים ערימה של ענפים אני נרגשת מחדש מול מעשה הקוסמות שהולך להתחולל ובכל פעם שאני מסיימת מקלעת אני נפעמת מזה שהקסם ממשיך להתרחש שוב ושוב ושוב.
השבוע הצטלמנו הסלים ואני לכתבה בYNET שתפורסם בחודש אוגוסט. אני קלעתי לי להנאתי, ויהודית הופמן חברתי הצלמת המתוקה צילמה. אחת התמונות האהובות עלי היא זו שמופיעה בראש הפוסט, שצולמה כשהנחתי את המקלעת והלכתי לשתות מים. אני לא מסוג האנשים שנוטים לחשוב שכל נפיחה שלהם היא מתת האל לאנושות, אבל כשהתמונה הזו הופיעה על צג המסך שלי, התמלאתי גאווה במעשי הקסמים שלי שמאפשרים לי להיות מוקפת בכל היופי הזה.
וככה הכל מתחיל..
