התעוררתי הבוקר עם הזמזום של השורות הבאות: "כי אמיתית היא ולא סמל ולא דגל ולא אות, העבר מאחוריה היא צופה אל הבאות". רק כשישבתי להיזכר בכל המילים, ראיתי שזה בת שישים, ולא בת ארבעים."
אני לא נוהגת לייחס חשיבות רבה מדי לגיל ולא עושה מימי ההולדת שלי טררם גדול. כל עוד אני חיה, חשוב לי להרגיש חיה, תוססת, אוהבת, מתרגשת, וזה משמעותי בעיני הרבה יותר ממניין השנים. אבל פתאום, מהארבעים הזה קשה לי להתעלם. קמתי הבוקר בתחושה שהגעתי אל פסגת ההר. השקפתי על הנוף הניבט מולי והייתי בסך הכל מרוצה. ראיתי את הילדות שלי בבנין רב קומות בתל אביב, שנים שהעברתי במחיצת חברים שזה עתה הגיעו מרוסיה/רומניה/מרוקו, חברים שאמצו להן זהות חדשה ורק האמא עם הבגדים המצחיקים והעברית שמתפוצצת להן בפה עם כל חית כמו פופקורן טרי, מסגירה את העבר בניכר.
מאחוריהן ראיתי את השנים הרבות מדי שביליתי באוניברסיטה בחיפוש אחר ידע לא נודע שיכשיר אותי לעתיד מושכל. אחריהן באו שנות רווקותי העולצות בדירתי הקטנה, המתוקה, עמוסת העציצים שברחוב בילו בתל אביב. דירה שידעה אהבות גדולות, התרגשויות ודרמות אינסוף. דירה שאספה אל תוכה רהיטים קסומים שאנשים זנחו במהלך השנים, ספרים שנותרו ללא בית וגברים אבודים שלא חיפשו כזה.
הרגשתי הבוקר שחלק נכבד מהדברים החשובים של החיים מאחורי: האהבות הגדולות, השאיפות המקצועיות, ההתרגשות של ההריון, הקסם של הלידה ושל הגור הקטן, הריגוש של כל דבר שעושים אותו בפעם הראשונה ושאלתי את עצמי מה מחכה לי פה בעתיד. חשבתי על הטבע האנושי הדפוק שגורם לנו להשתוקק כל כך למשהו, ואז ברגע שהשגנו את המשהו הזה, אנחנו שוכחים עד כמה נכספנו אליו ועוברים מיד להתאוות למשהו אחר, כך שבכל פעם שאנחנו משיגים משהו, אנחנו גם מאבדים אותו ואת הריגוש שבכמיהה אליו.
שאלתי את עצמי מהן "הבאות" עליהן מדבר השיר ומה בכלל צופן לי המחר. ואז נזכרתי במכירה המדהימה של קרן שביט בכפר הס שמצפה לי בסוף השבוע הזה, לי ולסלים ולעריסות שיימכרו שם בצד תוצרים משגעים של למעלה מ-30 מוכשרות שנאספו ובאו;
נזכרתי שבמכירה בכפר הס אני מעבירה גם סדנת קליעה קצרה בנצרים ותהיה לי הזדמנות להדביק עוד הרבה אנשים בקסם הנפלא של הקליעה;
נזכרתי בהתרגשות גם ב-100 קילו ערבה שעושה ברגעים אלו ממש את דרכה מנמל רוטרדם שבהולנד אלינו לארץ, 100 קילו של ענפים שיהפכו כולם לעריסות תינוק, עגלות בובה וסלים נהדרים;
נזכרתי גם במשלוח הבדים המקסים שהזמנתי בסיומן של לילות שיטוט אינסופיים בחיפוש אחר הבד המדוייק שאני מחפשת;
נזכרתי גם בפסטיבל הקליעה הגדול בליכטנפלץ שבגרמניה שאני מוכרחה לבקר בו;
נזכרתי בקולע מקסים שאני מוכרחה לשבת איתו שבוע וללמוד כמה דברים שעוד לא הספקתי.
נזכרתי גם בחלום שתהיה לי פיסת אדמה קטנה שתוכל להכיל את היסמין הפרטי שלי אבל גם את כל הנרקיסים, הפרזיות, הפוקסיות, האפונה הריחנית, כובע הנזיר. מקום שבו אפשר יהיה לשתול בצמוד לקירות הבית חוטמית זיפנית, ובכניסה תותי שדה ומאחורי הבית חסות ועגבניות שרי, דובדבן היהודים ואולי אפילו פטל. חלקת אדמה שאוכל לשבת תחת גפני / תאני/ תמרי, זיתי או אשחרי, לשבת ולקלוע סלים ברוח;
וחשבתי גם על הפעם הראשונה שאלך עם הקטנטונת לקנות מחברות צבעוניות, עפרונות ושאר ציוד לכיתה אלף, ועל כל יתר הדברים שנעשה יחד בפעם הראשונה וידעתי שעוד כל כך הרבה לפני ושאולי אני בעצם רק בתחילת הדרך.