את סוף השבוע שלפני האחרון, כשהאדמה בצד השני רעדה וזו בצד שלנו הושקתה בדם חפים מפשע, ביליתי בערבה.
לא נסעתי לסוף שבוע רומנטי עם בעלי, לא יצאתי לטיול שטח אתגרי, ובכל זאת יומיים של שקט, מרחבים והנאה צרופה.
ילדתי את יסמין לפני שנתיים וחצי. מאז לא משתי ממנה והיא לא ממני. מלבד אהבה עזה, היתה זו ההנקה התכופה והבלעדית שחיברה אותנו זו לזו בעבותות, ואחר כך ההרגל. כשכנופיית הבנות המוכשרות הזמינו אותי להצטרף לסוף שבוע של יצירה ועגבניות בערבה, היה ברור שהגיע הזמן לישון לבד. ולהתעורר לבד, כי הגוף החליט שהוא את המנוחה שלו קיבל, ולא כי מישהו זועק "אמא".
ההזמנה כללה סדנת תפירת תיק בהדרכתה של מורתי ורבתי לענייני תפירה, קרן, תפירת בובת וולדורף בהדרכתה של ענת וסדנת קליעת סלים בהדרכתה של אתם יודעים מי.
בדרך כלל מספר המשתתפות בסדנא שלי מוגבל לשש. אנחנו יושבות פה באינטימיות הסטודיו שלי, ומדברות הרבה על קליעה ועל קולעים, על הבעל ועל הילדים. אחת מביאה אבוקדו, שנייה שולפת שמיכת טלאים שתפרה. אחת מספרת על קורותיה בשנים שחייתה בשוודיה, אחרת מקטרת ללא הרף על רווקותה, ואנחנו גם קולעות.
בסוף השבוע היינו 18 בנות על כר דשא נרחב מוקף הרים חומים בהירים, חתולים, להקת ילדות יפות כחולות עיניים ושלל ארנבונים שלא בדקתי את צבע עיניהם. ככה ישבנו וקלענו לנו אל מול נוף שאם מצמצמים קצת את העיניים ומפעילים את הדמיון, אפשר לחשוב שהוא סינַי.
הכנופייה המוכשרת, מתוקף היותה כה מוכשרת, התעקשה לפסוח על השיעור הראשון בקליעה, בו משתמשים בדיקט כבסיס לסל ולומדים לקלוע ולעצב את דפנות הסל. מוכשרות שכמותן, ישר ביקשו לקפוץ אל השיעור השני, בו קולעים סלסילה "אמיתית", הכוללת בסיס קלוע ודפנות קלועות. ואת כל זה הן רצו לעשות בשלוש שעות, אחרי נסיעה של שלוש שעות מתל אביב. רכיכה שכמותי, חרף התנגדותי, נכנעתי. וכך ישבו וקלעו וקלעו עד שהתעייפו, התייאשו, או רק עצרו לצילומים והשאירו את הסלים החצי קלועים על הדשא. למחרת פצחנו בסדנת בובת וולדרוף. פתאום אני קולטת בחוץ שתי מוכשרות,נתנאלה וקרן, שקולעות להן מאחורי גבי וממשיכות בסל שהתחילו אתמול. אט אט החלו מתגנבות בנות נוספות, בוגרות סדנת הבובות, הצטרפו אל המעגל וסיימו את הסל. היתה לי הקלה גדולה, כי יותר משעצוב לראות גן סגור, עצוב לראות סל לא גמור, ולחשוב על זו שהתחילה לקלוע אותו, לא סיימה וחזרה הביתה בלי סלסילה.
היה לי כיף גדול לחשוף את הכנופייה למנעמי הקליעה ולשמוע את וידויי ההתלהבות שלהן כשגילו כמה כיף ונעימות יש בפעולה הנהדרת והרפטטיבית של הקליעה. היה גם נעים מאוד לפנות כמה שעות רק לעצמי, בלי אף אחד להאכיל/לקלח/להלביש/לשעשע חוץ מעצמי. מומלץ בחום.
ועכשיו, לעדויות. כשהגעתי הביתה גיליתי שהאצבעות היו כל כך עסוקות בקליעה, שאפילו קליק אחד על המצלמה לא הקלקלתי, אז התמונות באדיבות קרן, מאיה וכנופיית המוכשרות.
